איני על תקן של מבקר קולנוע, אך אני מבקר קבוע באולמי בתי הקולנוע וחובב סרטים. לפיכך, בהחלט ייתכן כי סרט שיומלץ על-ידי ייחשב בעיני מקצוענים כרדוד, וסרט שייפסל על-ידי ייחשב כיצירת מופת.
אהבתי את גרנד טורינו עם קלינט איסטווד, ובמחשבה ראשונה לא יכולתי לשים את האצבע על הסיבות לכך.
ובמחשבה שנייה: אהבתי את אהבתו למכוניות אמריקניות והתנגדותו לעסקי בנו הסוחר במכוניות יפניות, מהסיבות הבאות:
א. כי אני בעד מכוניות אמריקניות.
ב. כי אני מעריך את מי שמבכר את ייצור מדינתו על פני יבוא, ככל שהדבר סביר (לא היה סביר להעדיף סוסיתא על פני מכונית אמריקנית או אירופית).
שמחתי להיווכח כי קלינט איסטווד הוא מקצוען המשתבח עם הזמן.
אהבתי את דאגתו האולטימטיבית של איסטווד לפרטיותו ולאדנותו ב-ד' אמותיו, דבר שבא לידי ביטוי בגירוש פולשים מהדשא שלו, ולאחר מכן, סילוק (יש לומר: לא פוליטיקלי-קורקט) של השכנים אותם הוא הציל - מאותו משטח דשא, חלקתו הקטנה.
כמוהו, לא אהבתי את נכדתו שופעת העגילים במיקומים בעייתיים, ולוטשת את עיניה בצורה בוטה אל הגרנד-טורינו שסברה כי יהא ירושתה כשסבה ימות.
כמוהו, סלדתי מבנו שהעלה הצעה לשלוח את האיסטווד לבית זקנים כדי שהירושה תתממש בטרם עת לטובת אלה שחיים, במצב בו החיים של הסבא הרבה יותר פעילים/מרתקים/מאתגרים מחיי בניו.
אהבתי את הסוף הבלתי צפוי, שמטעמים ברורים לא אפרט כאן.
ועוד משהו: איני מזדהה כלל עם הגיבור, ואיני סבור כי דרכו מהווה מודל לחיקוי כלל ועיקר.
אלא שכהצגת סרט, היה בה - בהצגה - עיקר המרכיבים העושים את הסרט לכזה, שלא נשכח עם חלוף הזמן, ולא מתערבב עם קטעי סרטים אחרים במהלך השנים, ללא קשר עם דברי הביקורת שהיו ושיהיו ועם הפרסים.