מעניין כי למרות הדרך השקרית והאנטי-דמוקרטית אשר בה נוהג, זה זמן רב, אהוד ברק, כלפי עדר צאנו, רואים הם בהתנהלותו לא פחות מאשר מנהיגות לשמה כי אחרת לא ניתן להבין את שהתחולל אתמול במפלגת העבודה.
העובדה כי שינה את דעתו (אם הייתה לו כזו) באופן כה קיצוני, לא גרמה לחברי העבודה להדיחו, ולבחור להם אדם ישר-דרך, אשר הציבור יוכל לבטוח במילתו ובכוונותיו.
ייתכן אומנם כי אם יהיו לממשלה החדשה העומדת לקום עלינו הישגים אשר ייטיבו עם האזרח הקטן - או אז הבושה תיעלם ותישכח, אך יש להניח כי היא תחזור ובגדול כאשר נעמוד שוב ביום הבחירות הבא ליד הקלפי ונזכור באיזו קלות הוליך אותנו ברק באף, שלא לדבר על הזלזול אשר הפגין בחבריו למפלגה.
כאשר המפלגה ההיסטורית הזו מעמידה בראשה אדם,אשר אין לבטוח במילתו, וכמו-כן, אין לבטוח בחברי המרכז אשר נגררים אחר הזיגזג הברקי ואינם עומדים על המשמר למען כבודה של מפלגת העבודה, זהו סימן רע לבאות.
הדירדור המוסרי הפוליטי אשר חזינו בו, אינו סמן למנהיגות, הוא מסמל את סופה.
מפלגת העבודה כרתה לעצמה קבר לא מעצם חבירתה לליכוד, אלא מן האופן בו ניהלה חבירה זו.
ההחלטות כבר התקבלו אצל ברק לפני אסיפת המרכז, ובסופו של דבר, היה זה רק דיון דמוקרטי למראית עין כאשר היה ברור למדי מה תהיינה התוצאות.
אולי במקום לכעוס רק על ברק, הגיע הזמן שאנו הבוחרים נכעס גם על כל מפלגת "הסמרטוטים" הזו, אשר אינה מסוגלת לקום ולהתנער מדרכי הפוליטיקה הפתלתלה ולהעניק לנו יושר בסיסי, ערכים וכבוד עצמי, ולהצדיק לעצמה ולו רק במעט, את ההיסטוריה המפוארת שלה - אשר נקברה אתמול קבורת חמור.