חידושים הרבה היו בהופעתו הפומבית הראשונה כשר חוץ של אביגדור ליברמן. הוא אמר מה שבנימין נתניהו נזהר מלומר: ישראל מחוייבת לפתרון שתי מדינות, אולי לא כמשאת נפש, אבל כמדיניות שאושרה על-ידי הממשלה, הכנסת והקהיליה הבינלאומית.
הרציפות השלטונית היא עובדת חיים, אמר, היא עומדת בעינה אלא אם כן החלטת ממשלה ואישורה על-ידי הכנסת מבטלת אותה מפורשות. אין למפת הדרכים משמעות אחרת. ההסכם הקואליציוני עליו חתומים השותפים בממשלה כולם היא בחינת קיימו וקיבלו, כלומר - קיימו בהסכם החדש של ממשלת נתניה השנייה מה שקיבלו בממשלת שרון שהייתה. הדבר היה מובן על-פי תרבות השלטון של מדינה דמוקרטית, ואף על-פי כן הוא חידוש מפני שמרוב טשטוש ועמעום וערפול ופחדים ממה יאמרו סרבני כל הסכם, לא היה ברור עוד איפה באמת עומדת ממשלת נתניהו.עכשיו זה ברור.
החידוש השני הוא ששר החוץ קבע את גזרת הטריטוריה שלו. מדיניות החוץ זה הוא ולא ראש הממשלה. ייתכן כמובן כי הייתה הסכמה מוקדמת בין ביבי לאביגדור שהאחרון יאמר את דברו על דעת הראשון והראשון יימנע מהגיב על דעת השני, ועדיין כמימים ימימה ראש הממשלה הוא הקובע את מדיניות החוץ של המדינה.
מכל מקום, תקשורתית לפחות, נפל דבר. בעניין מרכזי כל כך כעמדת ישראל בנושא הסכסוך הפלשתיני והתרתו אם ירצה השם ברחמיו, מתייצב שר החוץ מול האומה בישראל, מול הפלשתינים, מול ארצות ערב, מול העולם הגדול, הוא ולא ביבי, הוא ולא ראש הממשלה, והוא הקול המבשר ואומר. זה חדש. זה מתאים לכוחנות הדבקה בליברמן כמו סגנון לבעל עט ומאפיין אותו כמו שהמעטה הדוקרני מאפיין את הדורבן אבל זה לא רק סגנון. זה איתות שהוא יותר מיומרה לדיפלומטיה הבינלאומית לעשות עסקים עם מי שתיקו נושא תואר ולא עם מי שתוארו נושא תיק.
בוטות מחוספסת
החידוש השלישי היה בזניחת כל גינון של יפיפיות דיפלומטית. הוא התייצב לפני ראשי משרד החוץ ולפני הכתבים המדיניים הישראלים והזרים כמי שאומר להם בבוטות מחוספסת כי פרק הוא סרק, כי מכאן ואילך בימי שלטונו של צאר החוץ הזה מדברים בלשון חדה ולא עוד בלשון מעוגלת, באגרסיה גלויה ולא בשפה שמתכבסת עד שרק המדבר יודע אם הן שלו הוא הן ולאו שלו הוא לאו, ואילו השומע אינו שומע דבר אלא על אחריותו שלו בלבד.
ספק אם בבתי הספר לדיפלומטיה לומדים כך לערוך דברים וכך לשגר אותם לחללו של עולם. 'הדוגריות' הזאת אינה אופנה. היא איום קטן אך ישיר ומכוון על כל מי שיישא וייתן עם ישראל להיזהר מפני מסכי עשן ומפני קטורת מערפלת חושים, והודעה כי מעתה והלאה אם יניחו על שולחן הדיונים את היא תיקרא את ולא מזמרה ואם יניחו עליה מזמרה היא תיבחן אם אינה צמד חרבות מוסווה.
העובדים שלו!
החידוש הרביעי היה בוויתור הטוטאלי על נימוסי שר נכנס כלפי הממשלה היוצאת וכלפי סגל עובדי משרדו הבכירים והזוטרים כאחד. מי שהיה לו כוח וסבלנות לשמוע את מקבצי המלל של שלושים השרים הנכנסים ללשכות המתפנות על-ידי השרים היוצאים שמע תיבות ליטוף למכביר ששיבחו את הקודמים תוך כדי הבטחה כי למרות כל שעמלו לטובת העם היהודי בארצו נותרה עוד מלאכה גדולה לעשייה חדשנית ויצירתית. במשרד החוץ לא מיניה ולא מקצתיה. שם בלי חכמות הייתה מתקפה שאינה בוררת במילים על המדיניות של אולמרט ולבני, על כל מי כל מי שנשם לריאותיו את אבקת הרוכלים של אנאפוליס וחי באשליות כי הוא הדבר האמיתי, על כל הכמעט שלומים שלא הביאו אלא טרור.
המדיניות האלטרנטיבית שאיש עדיין אינו יודע איך תתנסח ואיך תיושם הונחה על סדר היום המדיני לא מכוחה שלה אלא מאפסות קודמתה. השר לא טרח להסתיר, כי אצלו לא יהיו עובדי המשרד עובדי המדינה אלא עובדיו שלו. הם יבואו אליו בבוקר שלו וייצאו מאצלו בלילה שלו, ואוי למי שיאחר או למי שיקדים. ההשפלה המפורהסת החברמנית הזאת הייתה מחושבת לבטח. זה חידוש. זה לא כך במקומותינו. זה לא כך במקומות אחרים בעולם. זה מבדל את אביגדור מכל מי שנושא תואר שר. זה עושה אותו לסו גנריס. זה אינו חכם, אבל מי רוצה להיות חכם כשהחוכמה היא שהכל יידעו שמה שרוצים הוא להיות חזק.
יש לנו לעת הזאת שר חוץ שאינו מתיירא להיות ליברמן לאורך כל הדרך. ההיגיון המסוים עד למאוד שלו הוא קונסיסטנטי. הוא החליט גם על-פי דרכו וגם על-פי חשיבתו כי שרביט הוא שרביט רק אם יש בקצהו שוקר חשמלי. למלוכה לדידו יש חוקים משלה והבוטות הוא סעיף מסעיפיה. היא לא בלתי הגונה בתחומה גם אם היא בלתי נסבלת, היא לא מפחידה גם אם היא מאיימת, היא זרה גם אם רבים כל כך התגעגעו אליה. פרשניה מחוייבים בזהירות יתר בבואם לבקרו, להסתייג מהשקפות עולמו או להתפעל מכושר מנהיגותו וצלילות דעתו. היא לא יכולה להיות כוס התה של ישראל. אולם עליה הגסים אינם משנים את העובדה כי היא בסך-הכל לא יותר מתה.