עברתי כבר את זמן מחצית שנות החיים המאוחלות. זכיתי ויש לי חברים ששמרתי לי מהילדות המוקדמת, צפיתי בהם בתהליך השתנותם. יש לי בעוונותיי גם מכרים מאוחרים שקרובים לגילי. לכולם יש כבר נכדים, וכולם עסוקים וטרודים מסביבם כאילו הם יתומים מהוריהם; מתפעלים מהם וממעשיהם הילדותיים, כמו הורים צעירים שאך זה הביאו לעולם את ילדם הראשון, מתבוננים בפלא הטבע הזה משתאים כרואים עצמם "כאילו הם אלה יצאו לראשונה ממצרים". מתבטלים מעיסוקיהם, מוותרים על חזונם ונוכחותם הבוגרת בעולם, מנדבים את עצמם למשימות של גננות ושמירה על "הנסיכים" הקטנים והמעצבנים, כדי להימצא בקרבתם, מציפים אותם בתשומת לב ומתנות אין ספור.
בני אדם בוגרים ומנוסים, נאבקים ומתחרים על תשומת לבם ועל אהבתם של זאטוטים אגוצנטריים זבי חוטם ומשופעי פינוק, לעיתים גם נפגעים עד לעומקי נשמתם מהתעלמותם של "צעצועי האושר" הקטנים האלה. כמעט סוגדים ליצורים הקטנים, שהם בסה"כ לא יותר מבני אדם בלתי מפותחים (עדיין)... כולם נראים בעיניי כמי שמנסים לתקן טעויות שעשו, וחסכים חינוכיים שלא השכילו בצעירותם למנוע מילדיהם שלהם, ואני עומד ומשתאה לעוצמת התופעה.
בחברות העתיקות הפטריארכאליות, בהן הידע היה נחלתם של יחידים, הייתה לזקנה חשיבות רבה וקריטית. משך החיים טמן בחובו ערך מוסף ליכולת החשיבה הבסיסית ולכושר הלמידה, זהו הניסיון והזיכרון הנצברים ומשתבחים עם הגיל. הזקן היה אז סוג של מאגר ידע וחכמת חיים, מאגר היסטורי לתחושת השייכות והשותפות השבטית.
בחברה המודרנית השבעה, בה ההשכלה היא נחלת הרבים והגישה למאגרי המידע חופשית, קלה, עניינית, נצברת ובלתי אמצעית, הזקנה - עם הידע והניסיון הסובייקטיביים, הופכים לחסרי חשיבות, אם לא לסוג של מטרד. כך קורה שככל שהחברה מתקדמת וצוברת ידע, "התועלת" החברתית בזקנה פוחתת, אך חיי הזקנה דווקא מתארכים. הדפוס המאפיין את החברה המודרנית הוא "כושר ההתקדמות" וההשתנות הנמרצת. על דפוס זה גאותה של החברה, והוא גם מקור הזלזול שלה כלפי חברות שמרניות ומקור סלידתה מחברות הקנאיות לשמרנותן, שלרוב גם נאבקות על מזונן.
"ההתקדמות" המואצת והתשוקה להשתנות, תוך נטייה לזלזול בערכים הקיימים ולערעור על תקפותם, היא מתת השובע. אך זה מקור הקנאה, החרדה המתפתחת בחברות המסורתיות, וסיבת "הקיבעון" שמשתלט על החברה השמרנית.
יותר פשוט להתנגד למחדש או למשנה, ולסמן אותו כסכנה ואת דעתו כמסוכנת, מאשר להתמודד עניינית עם "החידושים" עצמם ולהסתכן בזעזועי אי הוודאות האפשרית. הוודאות היא שמקנה למחשבה האנושית את הביטחון. אי הוודאות "מייצרת" את החשש והפחדים. בחברה המעבירה את רוב זמנה בייצור מזון, החשש המתמיד מרעב זה סוג של וודאות.
הזקנה מביאה עמה יותר וודאות, בצד "כניעה", עייפות והשלמה, ובעיקר סבלנות, שהם תולדה של ניסיון החיים; זאת היא "ברכת" הזקנה. ברכה שמחפשת מבורך לברכו. למרבה הצער, הגוף הזקן סובל מהארוזיה הטבעית המתעצמת עם ההזדקנות. לרוב הבליה הגופנית משפיעה גם על המחשבה האובייקטיבית ותוצרי החשיבה, המסקנה והעמדה, יכולים להיפגם עקב השפעות סובייקטיביות של הגוף המקיים את יכולת החשיבה. מעטים הזקנים שהתברכו בחשיבה "צעירה" וסקרנית מתמשכת ולכן גם נועזת, היודעת להפריד את השפעות משא הגוף ולהתגבר על השפעותיו "השליליות".
כך מתהווה בחברה המודרנית והשועטת, מצב שבו ככל שהזקנה מאריכה את קיומה היא הופכת לפחות תורמת ורלוונטית.
עשרות אלפי שנים מתקיים לו המין האנושי בכוכבנו, נולד ומת בשרשרת דורות מתמשכת. הדרוויניזם לסוגיו (הליך הברירה הטבעית) "תיעל" אותו אל המסלול החברתי-לאומי והבינלאומי על מגוון תרבויותיו המתחרות. מטבע הקיום והשרידות, האדם מוליד את צאצאיו כשגרת חיים לכל דור ודור, בדומה לשפן, לזאב, לכבש, לנמר וללאמה, בהליך שיגרתי מתוכנת אך רצוני, החוזר על עצמו במדויק.
החברה המסורתית העתיקה (והרעבה) נוטה לראות, בצדק, בלידה ובילדים שלב הישרדותי כלכלי חיוני, שמגדיל את היכולות הקבוצתיות במאבק הקיום המתמשך. החברה המודרנית האתגרית השבעה האוחזת בידע כבשלל רב, והמנסה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, נפעמת בכל פעם מפלאי הלידה וניסי הילדות. מהיותה "טורפת ידע" שבעה, שבה לזוגות ולבודדים יש אמצעי קיום מספקים, אבד לה הצורך בטיפוח העצמה השבטית, והבאת ילדים לעולם נעשית יותר ויותר לצורכי המימוש העצמי ומילוי חלל הבדידות הגדל בהנאה ובתוכן. השובע מפנה מקום בתודעה לעניינים "שוליים" לבדידות, לספקות, לתהייה, ומגביר דווקא את התלות הנפשית בחברה. תופעת הבריחה מהתמודדות עם מרכיבי המציאות מתגברת בד-בבד עם התגברות תחושת הבדידות.
אובדן המסורת, ההתחדשות וההשתנות התכופות, ההתמקצעות והכלכליות היתרה "מייצרים" ילדים אל תוך עולם של תרבות "חופשית" שופעת ספקות, תחרות וודאות מעורערת. ילדים שבעים עד בלי די, משתוקקים למסגרות שאינן, מופקרים בידי הורים שאינם שם ברב הזמן, בידי מורים ומחנכים נוכחים נפקדים, נחנקים מעודפי שחרור וחופש.
ילדים הנגישים לשפע מקורות הידע והמזון הפיזי והרוחני עד לשיטפון המוח ולשעמום. ילדים הגדלים אל עולם מורכב של חלומות לא מוגשמים של הוריהם, הנושאים על כתפיהם הקטנות את כובד מטען רגשי האשמה של הוריהם על חוסר בנתיב ברור שדרכו יש להוליכם בבטחה הנשאפת. ילדים שייעודם הילדותי הוא למלא את חיי הוריהם בתוכן. ילדים שהופכים למקלט להימלט אליו לסביהם וסבותיהם, מפני סכנת המיותרות ואבדן הרלוונטיות.
כך נבנית לה לתלפיות התרבות "המתקדמת". נדבך על נדבך היא צומחת, נשענת על שלושה וארבעה בסיסים שיציבותם מי יישורה: הסבים והסבתות, שככל שימיהם מתמשכים חשים יותר ויותר מיותרים וחדלי תוכן, הורים הטרודים ושקועים עד לצוואר במצוקות הקרירה וההגשמה העצמית, נכדים "חופשיים" הזקוקים נואשות למסגרות ונאלצים לייצרן בעצמם מתוך עולמם בעל הידע החלקי וחסר הניסיון, וכשגם אלה הופכים להורים, עם התארכות החיים, נוצרים נינים "הסובלים" מ"תחלואי" הנכדים, "הנדבקים למחלות" ההורים, שנדחפים למעמד הסבאות שהולך ופוחת. המרחק והניתוק הרגשי והתרבותי המתהווה בינם לבין "סברבייהם" כבר אינו בר גישור, והערכים שמנסים הזקנים לשמר ולהקנות לנכדיהם נחשפים באי רלוונטיותם, ולניניהם אף כטורדניים.
הבריחה אל הנכדים היא פתרון זמני לבעיה התופחת לנגד עינינו, והמצריכה פתרון חברתי יצירתי קבוע, שלא לומר סופי. יש לעשות להצלת הנכדים מסכנת המחנק מעודף האהבה, ומכובד המשא בזמן הפנוי...
לאחר שקראתי שוב את שכתב מוחי למעלה, עולה בי התחושה שדברים אלה יכולים להיכתב כנראה, רק על-ידי מי שטרם בורך בעונג המשכר של הנכדות והקנאה מעבירה אותו על דעתו...