אדוני הנשיא,
זה גרוע מחטא, אדוני הנשיא. זה משגה. לא על-פי קנה-מידה ישראלי. על-פי קנה-מידה של ארצך שווייץ, אדוני. האיש אינו אורח הבירה ברן. הוא הזמין את עצמו לוועידת דורבן השנייה הנערכת אכן בז'נבה, וז'נבה היא אומנם בשווייץ. אילו נערכה הוועידה במרכז האו"ם בניו-יורק, וניו-יורק היא אכן בארצות הברית, האם היה הפרוטוקול דורש כי יארחו את האורח הנכבד שלך בבית הלבן? האם לא היה לו לפרוטוקול הנכבד עד למאוד מוצא אחר? אני מניח כי היה גם היה. אני משוכנע כי כן אתה מניח, גם אתה.
אין ספק כי אתה ריבון ורשאי לקבל החלטותיך על-פי שיפוטך, ואין חולק כי אתה מכבד בכבוד נשיאי מדינה מארחת את מי שאתה בוחר לארח, ומעניק יקר בפומבי גדול למי שבעיניך ראוי ליקר. אך אני ריבון להיות מאוכזב, אדוני הנשיא, עד עמקי נשמתי, ואני גם ריבון להיות מוטרד עד למאוד.
שירותי כשגרירהּ של מדינת ישראל בשווייץ היה שירות בתחנת אבן-דרך רבת משמעויות בחיי. חציתי את הגבול באורח בלתי לגאלי בכפר ההררי לה-קור ב-14 במרס 1943. הייתי עבריין, אני מודה, אך מה הייתי עושה אני ועושה אמי זכרונה לברכה בצרפת מזוהמת הגסטפו? הולך, אני ואחי ואמי אחרי אבי ז"ל לאושוויץ? גנבנו אפוא את הגבול. חיילי הספר שאכפו את מדיניות "ספינת ההצלה של שווייץ מלאה, כל פליט שיבוא בה יטביע אותה ויטבע עמה" אסרו אותנו, ומיד הפרידו בינינו. אמי עליה השלום נחבשה בבית הסוהר בלוזן, וכעבור ארבע-עשרה יום ילדה את אחי הקטון שלא זכה עוד במשך כל חייו, עד מאה ועשרים, לזכות האוניברסלית של אהבת אב. אני ואחי שאיננו עוד עמנו, כי נפל במלחמת ירושלים, נשלחנו לכפר אגליזאו.
כאשר המלחמה תמה, גורשנו משווייץ. לא למקום ממנו באנו. לא היה לנו עוד מקום במקומנו ולא קרוב ולא גואל, ובחרנו ללכת לפלשתינה. חופיה של המדינה שלא באה עוד אז לעולם היה חוף המבטחים המיועד, חוף הבית האחד לו קיווינו. לשוב לאגליזאו כנציגה של ישראל שעלתה על בימות מדינות העולם, קרוב לחמישים שנה לאחר שהייתי שם בן בלי בית, לאחר שכך קראו שם לי ולאחי "מילדי הפליטים הם אלה", הייתה שיבה הרת משמעויות, יותר ממה שהפה יכול לומר, יותר ממה שהעט יכול לכתוב, אדוני הנשיא.
שירתתי בשווייץ בתקופה הקשה יותר שידעו היחסים בין בני עמי לבין בני עמך. עשיתי מלאכתי מתוך מחויבות חסרת גבולות לארצי שלי ולאחי באשר הם שם, ובה-בעת מתוך תחושה של הכרת הטוב האישי שעשתה המדינה שאתה עומד בראשה, בה ניצלתי מן הגורל שהיה יקוש לרגלי, באהבה גדולה למולדתי ובכבוד לארץ שהעניקה לאחי ולאמי נוחה עדן מקלט בשנות ייסורינו הגדולים.
כל זה, אדוני הנשיא, אם תשאל את פי האורח שאירחת במשכנותיך, לא קרה מעולם! לא הייתה שואה, לא היה דרנסי בצרפת, לא אושוויץ בפולניה, לא לקור בהרים, לא אגליזאו על הריין. אבל אתה יודע, אדוני הנשיא, כי היה גם היה. הכל היה.
שווייץ אזרה אומץ-לב אזרחי ופרסמה את דוח ברגיר על התנהלותה שלה בימי המלחמה. קראת את הדוח ואתה מכיר אותו היטב. אני מפקפק בכך שגם האורח שלך קרא בו והתוודע למה שכתוב בו. אין מקום בסדר-היום שלו לעדויות שמעידים עדים על נוראות העבר, למחקרי ההיסטוריונים, למה שאנשים הגונים בעולם כולו רואים עצמם מחויבים לזכור פן תכשיר ההשכחה את עקירת שערי ה"לא תרצח" שוב ממוזות וממשקופי האנושות. סדר-היום של האורח שלך, אדוני הנשיא, הוא להכחיש את מה שמדינות ועמים, כולל מדינתך שלך ועמך שלך קיבלו על עצמם להזכיר לבניהם במערכות החינוך של הדורות הבאים - את ההשתדלות חסרת הפשרות להזהיר כי השואה הייתה, וכי מפני שהייתה היא יכולה בלבוש לא נודע ובארשת שאין איש יכול לחזות אותה מראש לשוב. ההיתכנות של המציאות הזאת מקפיאה דם. אין לה מעצור אלא הזיכרון וההזכרה.
הכחשת השואה היא על כן חטא. היא אסורה על-פי חוק בכל המדינות המהוגנות, ובארצך כמובן היא אסורה גם היא באיסור הגורר עמו העמדה לדין ולמשפט. ההשכחה וההכחשה הם עוון. הם עוון כי לעולם הם יותר משקר. הם כלי בידי השקר להמליך את הרעה על העתיד. כאשר השקרן הוא ראש מדינה, כאשר שקריו מושמעים ברמי-קול מעל בימות ארצו, ובשם מדינתו הוא היה צריך לצפות לכתף קרה עד למאוד בבואו לארצות העולם. אני חושש, אדוני הנשיא, כי הוא הופתע מאוד שזה לא קרה לו בשווייץ. היד שלחצה את ידו החמה בארצו של וילהלם טל, גיבור הדרור והחירות השוויצי, לא הייתה קפואה...
סלח לי, אדוני הנשיא, אם אחתום במילים פשוטות. כל זה היה כל כך לא נחוץ, כל כך מיותר. כל זה אינו עושה צדק במידה שאינה ניתנת למדידה עם ביתך שלך, פוגע בשמה הטוב של ארצך בארצי, של בני עמך בקרב בני עמי. איני כותב, חלילה, כדי להטיף, אדוני הנשיא. אני כותב לך כידיד של ארצך מפני שאני רוצה, לא רק רוצה, מחויב ומצווה לתת ביטוי לכאב הצורב שגרמת לי.