שוב מתחמם נושא החייל החטוף גלעד שליט, והפעם - בהקשר לסיום עבודתו של עופר דקל, שהיה השליח במו"מ לשחרורו של החייל. ביום העצמאות ה-61 מתנהלים על גבו של גלעד השבוי בידי צר-קרבות של חילופי-האשמות, שלא מועילים לעניין. האב עצמו, נועם, יצא לחפש מזלו באמריקה - אולי משם תבוא הישועה.
אחרי ה"כמעט-שחרור" בשלהי כהונתו הכושלת של אהוד אולמרט, אחרי מלחמת "עופרת יצוקה" חסרת התכלית, שוב אין אנו יודעים אם קרוב השחרור, אם רחוק. אפשר להניח, שממשלת נתניהו תחפש כל דרך וכל סדק כדי להחזירו הביתה משביו. אפשר לקוות שהדבר ייעשה מעתה בשקט גמור.
כי (במקרה זה) שקט איננו רפש, כהיפוך מאמרו של זאב ז'בוטינסקי. במקרה זה השקט, הפעולה השקטה, שווים זהב. לעומת זאת, השקט מכיוונו של גלעד צריך להדאיג. אין יודעים מה גורלו ומה שלומו. אפשר רק לשער, אפשר רק להתחלחל...
שומעים רק את שוביו של גלעד. הם מאיימים שלא יזכה לראות אור יום, מתעללים בו, עושים שימוש במצבו כדי לכופף את ישראל, ומנסים לשבור את רוחם של בני משפחת שליט האצילים - אך לשווא.
בית-כלא "הילטון" זה לא המצב באשר לאסירים הפלשתינים שוכני בתי הכלא בישראל ותנאי שביים. לא מכבר הזדעזעו הכל לשמוע על תנאי מחייתם ב"הילטונים" הישראלים: מזון משובח, צפייה בטלוויזיה כאוות נפשם, אפשרויות לימוד ותעסוקה, יציאה לחצר "לתפוס קצת שמש" ומה לא.
לרגע קמה זעקה בתקשורת, התעוררה דרישה להחמיר מאוד בתנאיהם, במיוחד כדי להגביר הלחץ על ה"חמאס" להחיש שחרורו של גלעד. אבל אז קמו משפטנים יפי-נפש בקרבנו ללמדנו, שמדינה אינה מתנהגת כארגון טרור, ולכן אין לקפח את הטרוריסטים הללו ב"זכויותיהם".
דרישת שלום מ"הילטון" והנה קיבלנו סטירה מצלצלת מאחד מבתי הכלא בישראל שבהם חבושים אסירים פלשתינים שדם על ידיהם. מהדורות החדשות הביאו ימים ספורים לפני יום העצמאות את דבר האסיר המפורסם ביותר מביניהם.
מרואן ברגותי, השפוט לכמה מאסרי-עולם, התראיין לכלי תקשורת פלשתינים (ושמא שלח איזו איגרת - מה זה משנה?) כדי להעביר להם את מסריו: לא לוותר כהוא-זה לממשלה החדשה בראשות נתניהו, לעמוד על הדרישה הערבית להקמת מדינה פלשתינית, לדרוש את שחרור כל האסירים הערביים עד האחרון שבהם. ולבסוף ברוב חוצפתו וברוב טיפשותנו - גם שיגר ברכת עידוד ל"חמאס", לחוטפיו-שוביו של החייל הישראלי.
פשוט -
בל ייאמן.
ישנם אישים ישראלים המשחרים מפעם לפעם לפתח תאו (אם הוא רק מואיל לקבלם) של רוצח נאלח זה, ישנם פובליציסטים שמעריצים את מנהיגותו כאחד שאפשר יהיה בעתיד "לסגור עניין" עימו. מה פלא איפוא שאותו ברגותי מצליח לנהל מתאו-משרדו את עניינם של הפלשתינים, להשיא לעצות לבני עמו ולקרוא להנהגתם לא להתפשר ולא לוותר?
במקום שיינמק בכלאו עד יומו האחרון, וימלא בדומייה את מכסת חמשת מאסרי העולם שנגזרו עליו בבית דין צבאי ישראלי, מאפשרים לו סוהריו להעביר מסרים לוחמניים כאוות נפשו בלא כל מיגבלה.