הבג"צ, השר שהורשע וביבי ב'

למעלה מעשור נמשכת החקירה נגד אביגדור ליברמן - וזה לא בסדר, למרות שהוא, ליברמן, תורם את חלקו בנדיבות להימשכותה של החקירה. אולם חרף החקירה המורכבת הוא מונה זה לא מכבר לשר בכיר בממשלת ישראל. ממשלת נתניהו, כמו קודמתה, מתאפיינת בשרים שטרם התפנו מעיסוקיהם הרבים "למען המדינה ואזרחיה" כדי להסיר את הרבב אשר דבק בהם. אם זה שר הרווחה בוז'י הרצוג, שהעדיף לשמור על זכות השתיקה בפרשת העמותות של ברק; אם זה שר החקלאות שלום שמחון, שרק לאחרונה זכה לטיהור מגומגם מהעבירות שיוחסו לו; אם זה אהוד ברק, שאצלו ההתנגשויות עם החוק הן דרך חיים; וכנ"ל שר התחבורה ישראל כץ, ראש המשלה נתניהו ("פרשת עמדי-הובלות", ו"פרשת בראון-חברון"), ועוד אי אלו שרים. ב-1999 נחשף כי שר בכיר בממשלת ברק חשוד בהטרדות ובתקיפות מיניות. יממה לאחר שידיעות אחרונות הוציא מ"הארון" את השר החשוד, הודיע סגן רה"מ ושר התחבורה איציק מרדכי, כי הוא מתפטר מחברותו בממשלה, "כדי להילחם על חפותי" - וזה אכן מה שהוא עשה. מרדכי אומנם נלחם על חפותו, אבל זה לא עזר לו: הוא הורשע בבית משפט, התפטר מהכנסת וירד למחתרת, לפחות עד שפורסם כי העתיק את מגוריו לעיר שדרות, שם הוא לימד היסטוריה, אזרחות ומורשת קרב. איציק מרדכי, למרות העבירות החמורות שבהן הורשע, קבע איזשהו רף לנבחרים: אתה שר חשוד בפלילים, עשה טובה לעצמך ולנו והתפטר מתפקידך. או לפחות השעה את עצמך. לכן למרות שעצוב מאוד לקחת דוגמא ממי שהורשע בפלילים ועוד בעבירות מסוג זה, הרי שזו הפעם היחידה שבה אובה בשורה אם מפי מצורע היא תבוא. השאלה היא: ומה איתם, עם השרים הטריים והחשודים בפלילים, האם הם ייקחו דוגמא ממרדכי? או שמא בין ישיבת ממשלה אחת לרעותה הם "יבלו" בחדרי חקירות?

עד לסוף שנות השמונים, שנים שבהן גלי עליות מחבר העמים הגיעו לשוליים הגיאוגרפים של המדינה, אופיינו עיירות הפיתוח באוכלוסיה המזרחית שהתגוררה בהן. אוכלוסיה זו, מן הסתם, הצביעה לליכוד בעיקר בשל שנאה יוקדת למפלגת העבודה על גלגוליה השונים. סוציולוגים ופסיכולוגים יוכלו להסביר טוב יותר את התופעה מהיבטיה השונים. ארץ ישראל השלמה? קיצוניות לכאן או לכאן? שנאת ערבים? פנאטיות מכל סוג שהוא? - אלו היו רחוקים מהם ת"ק פרסה, לפחות עד עליית בגין לשלטון במהפך של 1977. אולם, מאז נטש בגין את ספינת הקברניט, חלפו למעלה משניים וחצי עשורים, שבמהלכם התרחשו אי אלו מהפכות פוליטיות בארץ, כאשר לאחת מהן אחראי יצחק רבין עליו השלום. מהפכות אלו היו פועל יוצא של סלידה מוחלטת, בעיקר מצד ערי הפיתוח, ממדיניות ממשלות ישראל בהנהגת הליכוד, אשר התייחס אליהן כאל החצר האחורית של המדינה, בעוד שההתנחלויות היו בחזקת "הבן יקיר לי אפרים": יותר תקציבים לשירותים, מגרשים לבנייה במחיר נמוך מערכם הריאלי, העלמת עין מעבירות על החוק (בניית מאחזים לא חוקיים למשל, שימוש בנשק חם לא לפי הוראות החוק וכו'), ועוד. במילים פשוטות, עיירות הפיתוח הבינו סופסוף, כך סברתי לתומי, מי אחראי למצבן הבלתי נסבל: המתנחלים, ההתנחלויות, ממשלות הזויות שלהן שותפות מפלגות המתנהלות על גבול המשיחיות. ההכרה בכך, שיש אחראים למצבם, הייתה צריכה לגרום לאותם תושבי עיירות פיתוח (או שמא קיפוח) להסיק מסקנות ולהתנהג בהתאם ביום הבוחר. והם אכן התנהגו אחרת בבחירות של 1992. אבל תוצאות הבחירות שהתקיימו אך לפני כארבעה חודשים, מלמדות כי לפנינו תסמונת שטוקהולם, שבה הנחטף מתאהב בחוטף. כלומר, המוכה ממשיך להעניק קרדיט למכה. על-פי הפרסומים האחרונים, אזרחי המדינה אשר חוו את ביבי א' כשר האוצר עתידים בקרוב מאוד לחוות את ביבי ב' כשר אוצר על. ומי שייפגעו יותר מכולם גם מביבי ב' וגם משטייניץ א', יהיו אלו בעיקר תושבי עיירות הפיתוח. מה שמלמד אותנו כי שני הצדדים - נתניהו וחסידיו השוטים בעיירות הפיתוח ובפריפריה - לא הפנימו את צעדיהם מימים עברו. על תושבי עיירות הפיתוח, שמבחירות לבחירות לא חדלים לחרף ולגדף את הליכוד, אבל ביום בוחר הם יצביעו עבורו אפשר לומר כי הם לפחות עקביים: הם לא מחליפים מפלגה כמו שמחליפים גרביים, גם אם המפלגה שלהם יותר מסריחה מגרביים...