הכל מדברים על 100 הימים הראשונים של ברק אובמה. ויש על מה לדבר. האיש פרץ כמו שור לזירה. מבול של רעיונות בכל התחומים, צונאמי של יוזמות מעשיות בכל התחומים, שחלק מהן כבר החלו להתבצע. ברור שהגה אותן במשך זמן רב, והתכונן מראש להפעילן מהרגע הראשון שלו בתפקיד. את הצוות המרכזי שלו הרכיב מזמן, ואנשיו התחילו לפעול עוד לפני כניסתו לבית הלבן. בימים הראשונים מינה את השרים, שגם אותם סימן מראש, ונראה שזוהי ממשלה יעילה, שחבריה מתאימים לתפקידיהם.
הכל על-פי העיקרון שנקבע מזמן: מה שנשיא חדש אינו מתחיל לעשות ב-100 הימים הראשונים שלו, הוא לא יעשה גם אחר-כך. בהתחלה הכל קל יותר, כי הציבור מוכן.
ישראלי אינו יכול, כמובן, להימנע מלהשוות את אובמה לבנימין נתניהו, ראש-ממשלתנו החדש שלא פרץ לזירה. הוא זחל אליה. לכאורה צריך היה נתניהו אף לעלות על אובמה בצורה שבה נכנס לתפקיד; הוא הרי כבר היה שם. לפני עשר שנים ישב על כס ראש-הממשלה וצבר ניסיון. מניסיון - ובעיקר מניסיון רע - אפשר וצריך ללמוד. יתר על כן: ניצחונו של נתניהו היה צפוי. הדבר היחידי שלא היה צפוי היה דווקא ההישג הנאה של יריבתו, ציפי לבני, שקיבלה יותר קולות ממנו, אך לא מספיק כדי לערער את הרוב של נתניהו ושותפיו.
היה לו, על כן, הרבה זמן להתכונן לשלטון, להתייעץ עם מומחים, לגבש תוכניות בכל התחומים, לבחור לו עוזרים, לחשוב על מינוי שרים מבין חברי מפלגתו ושאר הסיעות שאיתן התכוון להרכיב קואליציה. וראה זה פלא: התברר ששום דבר, ממש שום דבר, מכל זה לא קרה. לא תוכניות, לא עוזרים, לא צוות, לא דובים ולא ציפורים.
עד לרגע זה לא הצליח נתניהו להרכיב צוות אישי - תנאי מוקדם לכל פעולה יעילה. עדיין אין לו מנהל-לשכה, תפקיד חשוב ביותר. בלשכתו שוררת אנדרלמוסיה. בחירת השרים הייתה שערורייה מתמשכת. לא זה בלבד שהרכיב ממשלה מנופחת מאין-כמוה - 39 שרים וסגני-שרים, שרובם נושאים בתפקידים פיקטיביים - אלא שכמעט בכל התפקידים החיוניים הושיב אנשים בלתי-מתאימים.
בשעה של משבר כלכלי עולמי מינה שר-אוצר שאין לו מושג בכלכלה, כנראה מתוך מחשבה שהוא עצמו ינהל את האוצר - דבר בלתי-אפשרי לאדם האמור לנהל בו-זמנית את כל ענייני המדינה. במשרד הבריאות הושיב רב אורתודוכסי כסגן שר. עכשיו, באמצע מגפה עולמית, אין שר-בריאות, ועל-פי חוק - ממלא ראש-הממשלה העמוס גם את התפקיד הזה. כמעט בכל המשרדים האחרים - מתחבורה עד תיירות - יושבים שרים שאין להם מושג לגבי התחום המסור בידיהם, ושגם אינם מעמידים פנים שהמשרד בראש מעייניהם. הם פשוט ממתינים להזדמנות לעבור לתפקידים מושכים יותר.
אין טעם להשחית מילים על מינוי אביגדור ליברמן לשר-החוץ. הסקנדליסט המקצועי מייצר כמעט מדי יום סקנדל חדש בזירה הרגישה ביותר של המדינה. הדוב בחנות החרסינה כבר הצליח להפוך את כל הדיפלומטים הישראלים לדובונים קטנים, שכל אחד מהם מתרוצץ ושובר את הכלים הקרובים אליו. כרגע הם עסוקים בהריסת יחסינו עם האיחוד האירופי.
כל המינויים האלה נראים כמאמץ נואש של פוליטיקאי ציני, ששום דבר לא עניין אותו מלבד הרצון הנחוש לחזור לשלטון ולהרכיב ממשלה, לא חשוב איזו, ולשלם על כך כל מחיר, גם על חשבון האינטרסים החיוניים של המדינה.
גם מבחינת התוכניות אין נתניהו דומה כהוא זה לאובמה. הוא הגיע לשלטון מבלי שתהיה לו תוכנית כלשהי בכל תחום שהוא. מתקבל הרושם שראשו שבת בכל שנות שבתו באופוזיציה. לפני שבוע ערך הצגה גרנדיוזית והציג "תוכנית כלכלית" שנועדה להציל את המשק הישראלי מן הצונאמי הכלכלי העולמי. הכלכלנים הרימו גבה. ב"תוכנית" לא היה דבר, מלבד כמה סיסמאות סתמיות ומס על סיגריות. אנשי נתניהו גמגמו שזה רק "מתווה", לא ממש תוכנית, ועכשיו ייגשו לחיבור תוכנית אמיתית.
הציבור ברובו אינו מודאג מחוסר התוכנית הכלכלית. הוא מאמין באלתור, התכונה הישראלית המופלאה המחפה על חוסר-היכולת לתכנן משהו; אך בתחום המדיני המצב חמור אף יותר. כי שם נתקל חוסר-המוכנות של נתניהו במוכנות-היתר של אובמה.
לאובמה יש תוכנית לגבי ארגונו מחדש של המזרח התיכון, ואחד מסעיפיה הוא שלום ישראלי-פלשתיני המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים". נתניהו טוען שאיננו מסוגל להשיב על הדרישה, מפני שעדיין אין לו תוכנית. הוא הרי חדש לגמרי בתפקיד. עכשיו הוא שוקד על עיבוד תוכנית כזאת. או-טו-טו, בעוד שבוע, חודש או שנה, תהיה לו תוכנית, ממש תוכנית, ואז הוא יציג אותה לאובמה.
האמת היא שיש לנתניהו תוכנית. היא מסתכמת במילה אחת, שאותה הוא למד מיצחק שמיר: "לא!" ליתר דיוק: שלושת הלאווים של חרטום הישראלית: לא שלום, לא נסיגה, לא משא-ומתן.
ה"תוכנית" שהוא שוקד עליה אינה נוגעת למהות המדיניות, אלא לעטיפה. איך להציג לאובמה משהו שלא ייראה כסירוב מוחלט? משהו שימנע את ההתנגשות הצפויה? משהו שלא ייראה כ"לא" אלא כ"כן, אבל". משהו שכל משרתי השדולה הישראלית בקונגרס ובתקשורת יוכלו להיאחז בו?
כמקדמה על חשבון ה"תוכנית" כבר הציג נתניהו את אחד מסעיפיה: על הערבים להכיר בישראל כ"מדינת העם היהודי".
רוב אנשי התקשורת בארץ ובעולם סילפו את הדרישה ודיווחו שנתניהו דורש להכיר בכך שישראל היא "מדינה יהודית". אם מבורות ואם מעצלנות, הם טשטשו את ההבדל שבין שתי הנוסחאות. וההבדל ביניהם הוא עצום. "מדינה יהודית" היא דבר אחד. "מדינת העם היהודי" היא דבר אחר לגמרי. "מדינה יהודית" יכולה להיות מדינה שרוב אזרחיה מגדירים את עצמם כיהודים ו/או מדינה ששפתה העיקרית עברית ושעיקר תרבותה עברית, המקיימת את יום-המנוחה השבועי בשבת, הדואגת לכשרות המזנון בכנסת, וכיוצא באלה.
"מדינת העם היהודי" היא סיפור אחר לגמרי. זה אומר שהמדינה אינה שייכת לאזרחיה בלבד, אלא למשהו הקרוי "העם היהודי", הנמצא מחוץ למדינה. לכך יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת. למשל: שלילת האזרחות מלא-יהודים, כהצעת ליברמן. או הענקת זכות-הבחירה לכל היהודים בעולם.
השאלה הראשונה המתעוררת: מה זה בכלל "העם היהודי"? המושג "עם" - VOLK בגרמנית, PEUPLE בצרפתית, PEOPLE באנגלית - הוא בלתי-מוגדר. לרוב מתכוונים בו לציבור היושב בטריטוריה מסוימת והדובר שפה מסוימת. "העם היהודי" אינו כזה.
לפני מאתיים שנה היה ברור שהיהודים הם עדה דתית המפוזרת בעולם והמאוחדת על-די אמונה, מצוות ומיתוסים דתיים. הציונות באה לשנות תודעה עצמית זו. "אנחנו עם, עם אחד" כתב תיאודור הרצל בגרמנית, והשתמש במילה VOLK.
הרעיון של "מדינת העם היהודי" הוא בהחלט אנטי-ציוני. הרצל לא חלם על מציאות שבה יש גם מדינת-יהודים וגם פזורה יהודית בעולם. לפי תוכניתו, כל היהודים המבקשים להישאר יהודים יהגרו למדינתם. היהודים הבוחרים להישאר מחוץ למדינה יחדלו מלהיות יהודים וייטמעו בעמים האחרים. חזונו של "חוזה המדינה" נועד, עם הגשמתו, להביא להיעלמות הפזורה, כלומר ה"עם היהודי" מחוץ ל"מדינת-היהודים".
דוד בן-גוריון היה שותף לתפישה זו. הוא קבע שמי שאינו עולה לישראל אינו יכול להיות ציוני, ובמילא לא יכולות להיות לו זכויות במדינה, מלבד הזכות לעלות אליה. הוא דרש לפרק את ההסתדרות הציונית, בה ראה פיגום לבניין המדינה. הוא חשב, בצדק, שעם הקמת המדינה יש להיפטר מהפיגום.
הדרישה שהערבים יכירו בישראל כב"מדינת העם היהודי" מופרכת על פניה. אפילו כטכסיס למניעת השלום היא מגוחכת. מדינה מכירה במדינה, לא באידיאולוגיה או במשטר הפוליטי שלה. כאשר הכירה ארצות-הברית בברית-המועצות, היא לא הכירה ב"רוסיה הקומוניסטית", ולא כל שכן ב"ברית-המועצות כמדינת הקומוניסטים בעולם". אובמה מתכונן לקיים יחסים עם קובה, אך לא להכיר "ברפובליקה הקומוניסטית". איש אינו מכיר בסעודיה, מולדת החאג', כ"מדינת האומה המוסלמית" (בערבית, "אומה" היא קהילת המאמינים).
יתר על כן: הדבר מעמיד את היהודים בעולם במצב בלתי-אפשרי. אם הפלשתינים חייבים להכיר בכך שישראל היא "מדינת העם היהודי", כי אז זהו הדין לגבי כל הממשלות בעולם. ארצות-הברית לדוגמה. אך אם וושינגטון תכיר בכך שישראל היא "מדינת העם היהודי", פירוש הדבר שהאזרחים האמריקניים עמנואל רם ודויד אקסלרוד, יועציו הקרובים ביותר של אובמה ובני "העם היהודי", מיוצגים על-ידי ישראל. והוא הדין ליהודים אזרחי רוסיה, בריטניה וצרפת.
גם אילו היה אבו-מאזן מתפתה לקבל דרישה זו - ועל-ידי כך שולל בעקיפין את אזרחותם של מיליון וחצי הערבים בישראל - הייתי מתנגד לכך בחריפות. יותר מזה, הייתי רואה בזה מעשה בלתי-ידידותי.
מהותה של מדינת-ישראל צריכה להיקבע על-ידי אזרחי ישראל (החלוקים בעניין זה בינם לבין עצמם). בפני בתי-המשפט תלויה ועומדת עתירה שהוגשה על-ידי עשרות פטריוטים ישראלים ממחנות שונים, ואני ביניהם, הדורשים שהמדינה תכיר ב"לאום ישראלי". אנחנו דורשים להגדיר אותנו במרשם האוכלוסין, בסעיף "לאום", כישראלים. הממשלה מסרבת בתוקף ועומדת על כך שה"לאום" שלנו הוא יהודי. אני מבקש מאבו-מאזן, מאובמה ומכל מי שאינם אזרחי-ישראל, שלא להתערב בוויכוח פנימי זה.
ברור שנתניהו יודע שאיש לא יתייחס ברצינות לדרישה זו שלו. זהו בסך-הכול עוד תכסיס כדי למנוע משא-ומתן מעשי לשלום. אם ייאלץ לחזור בו מדרישה קנטרנית זו, ימצא אחרת.
אם לשנות את הבדיחה המפורסמת של גראוצ'ו מרקס: "זוהי האמתלה שלי. אם היא לא מוצאת חן בעיניכם, יש לי הרבה אחרות."