ילדי ישראל הרכים צופים ב"אוראקל" המשתקף אליהם במסכי הפלאסמה וה-LCD התכולים והמרצדים, רואים ושומעים את היצף דבריו ומראותיו המבולבלים והסותרים, מוחם הצעיר והבתולי מפרפר בים המדמנה הזה. או אז, בייאושם התוהה והמבולבל, הם מבקשים ניחומים אצל הוריהם ולא מוצאים. גם מוריהם לא טובים הרבה מהוריהם. נו, אז למה כבר אפשר לצפות מהם??? מדוע אנחנו מתפלאים שבתמימותם, הם מחקים את מה שרואות עיניהם?
כולנו נזעקים, על-פי התקשורת, בחלחלה תקשורתית של רגע (עד לבהלת הרגע הבאה), מזועזעים, מייללים כמו תנים מיואשים בליל אופל! ואני אומר רגע! האומנם כזעקתה?!...
בראשית נעשה לנו צדק היסטורי: "זכיתי" לחיות עוד בטרם הטלוויזיה (כן, היו גם ימים כאלה פעם לפני שנות דור). אז היו מי שהתנגדו ונלחמו בחירוף נפש מלחמה אבודה נגד "הקידמה", הזהירו והתריעו מפניה, אך כמובן הובסו תבוסה ניצחת. הנלחמים היו אז אנשי האידיאולוגיות, כן, אותם "הבולשביקים" הנלעגים למיניהם. תבוסתם זו הייתה סימן זוהר מני רבים לגוויעת עידן האידיאולוגית החילוניות ולניצחון הליברליזם החופשי ונטול השדרה.
מה שהותרע הוא מה שקרה, וזעקות ההתחסדות הקרתניות על רמת ההורים ורמת המורים ורדידות החברה, הם פירותיו הבאושים של הליברליזם הטוב, של החופש שאנו נהנים ממנו ואוהבים כל כך להתהדר בו וביתרונותיו האישיים. "גבירותיי ורבותי, קהל נכבד" זה מה שרצינו, זה מה שבחרנו וזה מה שקיבלנו! חצינו כבר את "הרוביקון" אין יותר דרך חזרה! כדאי שנתרגל לעובדה הזאת וככל שנלמד לחיות אתה, נקל על עצמנו ועל ילדינו הרכים והמבולבלים.
קודם לכל, יש לנפץ מיתוס אהוב: הילדות קסומה? כנראה שרק בגעגועי המבוגרים. לא תמצאו ילד שיגדיר כך את חייו! הילדות האישית והחברתית רצופת בהתמודדות ראשונית, במאבקים, התנסויות ראשוניות, התנגשויות, הצלחות, כישלונות, תובענות, חוסר הבנה, אכזריות, תסכולים, אכזבות, אשליות מנופצות, חלומות, שנאות ואהבות קטנות, אי הבנות, צער, בכי וצחוק, ניסויים, מכות, חבלות ומה לא?... מרביתם נגרמים לילדים ע"י המבוגרים המקיפים אותם, בין אם באקראי ובין אם במכוון, בין אם מאטימות ובין אם בזדון. מיעוטם נגרמים מההתמודדות מול הילדים האחרים.
אשר על כן, ילד זקוק לסביבת גידול מיידית שתהיה יציבה, מוגדרת, עקבית ותומכת, כך היא תראה לו ברורה ומובנת. לא בהכרח לסביבה עשירה ולא בהכרח מאוהבת, לא חרדה, לא היסטרית, לא נענית, לא סוגדת ולא חונקת. סביבת גידול נכונה מעניקות התרבות והמסורת, סביבה אידיאולוגית מגובשת ומוסכמת, היררכית מוסדרת, ו/או הורים "יחידי סגולה" שמסוגלים בכל חברה שלא תהיה, להעמיד לו סביבה מידית נכונה כזאת. בחברה חילונית מתהווה, שבה התרבויות מעורבות, המסורת לא קיימת והאידיאולוגיות מנופצות, יהיו מעט ילדים ברי מזל שיולדו להורים "יחידי סגולה" כאלה.
ועתה, כדאי שנודה באומץ במספר עובדות לגבי החברה העוטפת אותנו, שאנו מתזזים בתוכה. עובדות שקשורות בקשר גורדי, גם אם לכאורה סמוי, למצבו של "הנוער המדרדר לתהום". עובדה ראשונה: אנו חברה חילונית רדודה! רדידות אינה נמדדת בהכרח בכמות המשכילים או ברמת ההשכלה אלא בעיקר במפלס המוסריות שלה! ומהו אותו מוסר חברתי אם לא היכולת ונכונות לראות את האחר את צרכיו, בעיותיו ולהתחשב בהם. כבר היה יהודי חכם ומקורי (חוני?) שהגדיר את כל התורה כולה על רגל אחת: "ואהבת לרעך כמוך"...
עובדה שנייה: אנו מעדיפים, או שנוח לנו, לשלוט על העבר ולא להכריע ולגבש את העתיד! אנו מעדיפים להחזיק בשיניים בכוחנו המוסרי הדל, ב-100 דונם אדמה עם פרדס נגוע פרודניה ושאר מזיקים בלתי נשלטים ומסתפקים בפרי מסוג ז'! במחירי היצף! במקום להסתפק רק ב-50 דונם פרדס, בר שליטה, שנוכל לטפחו ולהנות מפרי סוג א'! במחיר שיא.
עובדה שלישית: החברה האנושית מאז שהיא זוכרת את עצמה, על כל זרמיה, העליונים והתחתונים, וזו שלנו בתוכה, מונעת על-ידי מעטים מתוכה, אלה הם אותם "הנפילים" (ראנד). בין כשהם מנהיגים ובין כשהם מובילים בכל התחומים. למיטב ידיעתי, לא נמצא קשר בין רמת השכלה ואיכות חינוך, ליכולת, למוטיבציה, וכישורי הנהגה...
עובדה רביעית: רוב הציבור הבוגר נטול תעוזה ויצירתיות מספקת ונאלץ להסתפק בעבודה שכירה לקיומו ו/או להסתמך על תמיכות החברה והמדינה. המצב הזה, בפרט בארגונים והמשקים הציבוריים, הן אלה המשרתים והן המייצרים, מייצר עובדים שכדי לשרוד או "לשגשג" בסביבת עבודתם "הטבעית", נאלצים "להתקרנף" ברמה כזאת ואחרת. זה מעצים בינוניות ואדישות, יעילות ותפוקה בהתאם. "הקרנפים" (יונסקו) הם כאלה שמוותרים על ייחודם, על דעתם, ומתבטלים בפני הרבים או בפני אוחזי העצמה או המוסתים או המאיימים, ובכך מאבדים בהדרגה את זהותם. בארגון כזה הופכים הקשרים טובים מהכישורים, וארגון כזה יקיא מקרבו כל מי במתבלט בחריצות חריגה או כשרון בולט.
עובדה חמישית: המדינה תופסת בהדרגה אך בהתמדה את מקום האל בתודעת האדם בחברה החילונית. אם בתנ"ך בתקופת השופטים, כאשר עזה הפלשתית הציקה ואיימה, זעק העם לאלוהיו והאל שלח את שמשון להושיעו, היום כאשר עזה מציקה, זועק העם כלפי המדינה וזו עושה כמיטב יכולתה האנושית. וכנראה באותה המידה של הצלחה... הפרט לומד לצפות ומתרגל למצב בו המדינה צריכה לסייע לו ולתמוך בו! זה אחד מתוצריה המבורכים של השיטה הדמוקרטית, גם ואולי דווקא במשטר קפיטליסטי.
חמשת העובדות הידועות האלה "מייצרות" בנפרד וביחד אנשים חסרים, ובהעדר מסורת ותרבות כבדות משקל, נוצרים תאים משפחתיים חסרים שבתוכם צומחים ילדים חסרי סביבת גידול מספקת, הנשלחים למוסדות חינוך לקויים ומנוכרים. הילדים האלה נחשפים, בכל מקום וזמן, "לאורקל" המבלבל, הניבט אליהם ממסכי הטלוויזיה או המחשב, מחליף צורות ומסרים מבלבל ומטמטם אותם לדעת. נשמע לכם נורא? נראה לכם מפחיד? מדוע בעצם? האם זה לא תואם לתהליך הטבעי החברתי?
נראה לי שמתהווה לעינינו העובדה הששית: במצב הנתון, כך אנו מכשירים טוב יותר את ילדינו, את אזרחי המחר, למצבם התלותי ולמעמדם המקורנף! וכך, להם המעבר הזה כבר יראה מצב טבעי ומתבקש. הם יהיו גם אזרחים שלמים יותר ומן הסתם כך יולידו גם ילדים שלמים יותר. האבולוציה במיטבה! ככל הנראה, אנחנו בתקופת מעבר בדרך להתהוות חברה אחרת. הרי הנפילים המעטים יצמחו ממילא בכל מצב וזמן כדי להנהיג ולהוביל את העדר, בלי קשר מוגדר אל מוסד או אל מערכת חינוכית מסוימת.
הנה, באירוניה חדה, מתגשם בהדרגה חזון "1984" של ג'ורג אורוול, לא בחברה קומוניסטית אלא דווקא בחברה הליברלית הקפיטליסטית והדמוקרטית... ג'ורג' אורוול העביר את המסר כפי שהונחה. הוא טעה כאשר צרף למסר מימד אישי ושייך זאת, בעיוורונו האנושי, לקומוניזם ולכפייה! זה מתהווה דווקא מרצון ובמשטר "חופשי"!
למזלי, אני כבר לא אהיה שם. כי לצערי, אני שייך לדור קדום שלא יסתגל למצב החדש. עצוב לי שצאצאי כן, אך מה אני כבר מבין? הרי גם אני לוקה באותו קוצר ראות אנושי, וכנראה, זו דרכו של העולם.