הפראיות החרדית בעיר הבירה של ישראל שוב מרימה ראש, אך דומה כי אזרחי המדינה ויתרו זה מכבר על בירתם למרות הצהרתם על סירובם לחלוקתה, אחרת לא ניתן להבין את האדישות הן של חילוני העיר והן של חילוני הארץ גם יחד.
מיותר להיכנס לדיון על התנהלותם הקלוקלת של "שומרי השבת", המפוקפקים הללו, הקוראים לשוטרי המדינה נאצים, אך זו העיר בה בחר העם היהודי להיות לו עיר הנצח ובירתו, ובפועל הוא נוטש אותה בהמוניו ומשאירה בידי קיצונים, המזכירים לנו משטרים אשר אנו מגנים ללא הרף.
ירושלים היא העיר דרכה מביט בנו העולם, הן מבחינת הסכסוך הפוליטי המתמשך בינינו לשכנינו, והן כעיר בעלת המעמד המיוחד ביותר בעולם, אשר אין לה תחליף ואסור כי כך ייראו פניה ופנינו.
באם פניה של ירושלים ידמו יותר ויותר לפניה של טהרן, בל נופתע כאשר ניראה לרבים מאזרחי העולם הנאור, כמדינת עולם שלישית, בה חופש דעות הוא משאת נפש בלבד, בדיוק כבטהרן.
הנסיגה המתמשכת בירושלים מדו-קיום בכבוד בין חרדים לחילונים, אשר התפרצה בכל עוזה בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, הביאה לברוטליזציה כללית של חוסר סובלנות כלפי האחר, המתבטאת גם בגזענות כלפי המיעוט הערבי, כאשר אחד משיאי הגזענות הזו בא לידי ביטוי ביום חגה של קבוצת בית"ר אשר חרטה על דגלה לערב את שמחת הזכייה בגביע המדינה בקריאות מוות לערבים, ואין פוצה פה ומצפצף.
היש למישהו ספק כיצד נראית ישראל כאשר מראות אשר כאלה נצפים בעולם? והם אכן נראים.
יש לגנות לא רק במילים, אלא במעשים, כל ביטוי של חוסר סובלנות ושנאה כלפי האחר והשונה. הפלורליזם חייב לנצח במערכה זו, שאם לא כן, גלותנו הבאה הינה שאלה של זמן בלבד.