עמדנו בפני משבר פוליטי חמור. המנהיג שאנו יודעים שנמצא בסוף דרכו, פותח בשיחות שלום עם עמי האזור, אך הם יורקים לו בפנים. הבקשה, שעל פניו נראתה הגיונית, שהרי מדובר בעם המקורב לעם ישראל, לעיתים מכנים אותם בני דודים, והרעיון לשיתוף פעולה היה נשמע סביר. אבל ההצעה לשיתוף פעולה מתקבלת בצד השני, בתחילה בקרירות ולבסוף בתוקפנות. המנהיג התקפל. כעבור כמה שבועות, עם פטירת המנהיג השני. ירד המוראל הלאומי לשפל חדש. ככלות הכל, מנהיג זה היה הדבק החברתי שאיחד את כל שכבות העם. אבד מנהיג שאין לו תחליף. כל בית ישראל הרגישו את החוסר שבפטירתו.
לא סתם בחר האויב לתקוף דווקא באותו זמן. הוא תפס את האירועים האחרונים כחולשת רוח של עם ישראל, בלבול לאומי, מבוכה, חוסר השליטה על העם גרמו לו לא התרשם מהעוצמה של עם ישראל. ההרתעה הישראלית הייתה על הקרשים. ואכן האויב זכה בהישגים צבאיים במלחמתו.
אך העם התאושש.
מה גרם לשינוי? התפיסה שאיננו עוד עבדים, איננו עוד גלותיים, איננו עוד מדינת חסות או אסקופה נדרסת של הגויים. ההכרה כי גורלנו תלוי בידינו, ואל לנו לסמוך על עזרה מבחוץ היא שהביאה את המפנה. יותר אנו לא צריכים לסמוך שמישהו יעשה לנו או ידאג לנו. אנו צריכים לעשות הכל בעצמנו.
העם הבין שיצטרך להשיב מלחמה, אך בסיוע של הקב"ה. יש כאן מפנה בתודעה הלאומית הישראלית. אם עד עכשיו הבקשה הייתה תמיד, שא-לוהים יילחם בשבילנו, או בעקבות קשיים עלתה ההצעה לחזור חזרה לחו"ל, הרי מעתה הכיוון הוא, אנו מתכוונים להילחם. יהיה קשה, נצטרך עזרה מלמעלה, אבל אנו רוצים לפעול. אנו מבקשים מא-לוהים שיעזור לנו במלחמה.
ואכן קרה המפנה. מקרבות הבלימה עברו להתקפה והצליחו למגר את האויב. את ההמשך היה ניתן לראות במלחמה הבאה. אומנם היא נפתחה במגעים דיפלומטיים, נשלחו אגרות הקוראות למנוע את המלחמה ולפתור אותה בדרכי שלום, אך מרגע שהובררו הכוונות האמיתיות של האויב, העם כבר היה בשל למלחמה. על אף יחסי הכוחות שהיו נראים לטובת האויב, ההישגים היו מרשימים, ניצחון קולוסאלי בכל החזיתות. השמדה מוחלטת של האויב וכיבוש כל הטריטוריות שלו.
החוסן הלאומי לא תלוי רק במנהיגים אלא גם בעם. שיחות סלון, עיתונות, הפגנות, דעת קהל, כל אלו משפיעים על מקבלי ההחלטות. אם העם יפגין חיזוק ועמידה על עקרונותיו, הרי שרוח זו תשפיע על המנהיגים לשמור על שלנו ולא לוותר לאויבים. רוח נכאים ודלדול, יגרמו לוויתורים מסוכנים אשר יביאו לכשלונות גדולים יותר.
אנו נדרשים כיום להחזיר למעמדה הנכון את רוח ישראל, לבנות מחדש את החוסן הלאומי, לעמוד מול הקשיים ולהתגבר עליהם.
נספח:
במדבר פרק כ-כא:
בעיות:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ ... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ ... וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר: ... וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
מלחמה:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:
מפנה:
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: