חיים רמון סוף סוף פטרנו מעונשו, ונפרד בנשיקה לציפי לבני כפי שהדבר נראה במרקע הטלוויזיה הישראלית. כנראה שהם שם בכנסת חובבי נשיקות, ועוד מעט קט יאשימו אותי כמה גולשים בקנאה. לפיכך, אני מקדים ומצהיר בהן צדק, כי איני מקנא לא בזה ולא בזו, ואם כן, מדוע צריך בכלל להידרש לכך? בגלל החגיגה.
אמנם מדובר באירוע משמח ביותר, כי ראוי היה שחיים רמון יפרוש מהכנסת ומהחיים הפוליטיים בכלל - עם האשמתו בעבירות מין ויותר מכך עם הרשעתו, אך השמחה אינה צריכה לקבל ביטוי פומבי במרקע בזה האופן.
נשיקות וחיים רמון זה שילוב לא כל כך מוצלח, ולו בגלל הקונוטציה לעבריינותו שאי-אפשר להתעלם ממנה. על אף פרישתו, חיים רמון לא יישכח במהרה וזיכרונו ילווה את הישראלים עוד זמן רב. הוא גם יתפוש מקום כבוד בחידודי לשון ובתשבצי היגיון, כשהמשותף לכל החידודים אינו מחמיא לשר לשעבר, שכפשע היה בינו לבין תפקיד ראש הממשלה, ופשע הרחיקו מכך.
לגופו של עניין, חברי כנסת מכובדים ביזו את עצמם בפומבי בהפגנה של מחמאות ובתחרות על הרעפת שבחים לעברו של חיים רמון שאינו ראוי להם, ושלא נאמרו בזמן אמת במהלך פעילותו בפוליטיקה הישראלית אלא רק מעמדה שאינה מחייבת.
חיים רמון לא הביא עמו לפוליטיקה הישראלית כלום: לא כישרון, לא ידע ספציפי, לא כריזמה, לא מומחיות בתחום כלשהו, אלא רק נטל, וקיבל מהפוליטיקה הישראלית הטבות מעל מה שמגיע לו ומעבר לכל פרופורציה, כשר, כחבר כנסת, על כל הכרוך בכך מבחינת משכורות עתק והטבות כספיות ואחרות, כבוד ויוקרה, במות ללהגיו הרדודים.
אלא שהוא לקח וקיבל עוד ועוד ולא ידע גבולות. הגבולות חסמו את שאיפותיו רק כאשר ניסה בלא סמכות ובשרירות לב, בניגוד לחוק ותוך רמיסת הזולת, להרחיב את מעגל ההטבות גם לתחום הסקס. שם ומשם הדברים נעצרו, והחזירו את כולנו לפרופורציות, כפי שהמציאות לפעמים עושה.