דוד: נתחיל בהסכמה: רוח הדברים במאמרך האחרון, חיימי, קרובה יותר להשקפתי מרוח התוכחה שנשבה ממאמריך הקודמים. יתר על כן - אם הצעד המעשי של תוכנית ההיפרדות הוא "יש לנו לפחות שלוש שנים להפוך אבן על אבן ולנסות להגיע להסכם שלום. בו בזמן, האחריות הלאומית מחייבת אותנו להכין חלופה למקרה של כישלון להגעה להסכם" - אני תומך בכך בשתי ידי. עם זאת, טענתי העיקרית בעינה עומדת - קשה יהיה לבצע פינוי בהיפרדות.
אשר לטענתי שמתנחלים לא הוזכרו על ידך - במקום לכתוב "פינוי מתנחלים לגבולות..." כתבת במעומעם לחלוטין: "בהיערכות לאומית, אזרחית וביטחונית, להיפרדות מן הפלשתינים". המשמעות יכולה להיות גם בניית גדרות מפותלים, וקנטוניזציה מוחלטת של הגדה המערבית.
חיימי: כתבת: "במקום לכתוב 'פינוי מתנחלים לגבולות...' נכתב במעומעם לחלוטין...". בניגוד לכך, כתבתי במאמרי הראשון: "המדינה היהודית דמוקרטית זקוקה לדרכים נוספות, שהגשמת אחת מהן ... תביא למציאות של מדינה בעלת גבולות ברורים, שבהם רוב יהודי משמעותי לדורות...".
אתה צודק בזיהוי "התוכחה" במאמרי. זוהי "תוכחה" למחנה שלי. אלי עצמי. אנחנו יותר מדי "צודקים", אבל לא מביאים תוצאות. עלינו להסתכל פנימה "באכזריות" ולגלות את הכשל. אני מציע כיוון.
אתה צודק שקשה מאוד יהיה לבצע פינוי בהיפרדות. והתכוונת בוודאי בהיפרדות ללא הסכם. קשה מאוד יהיה גם לבצע פינוי בהיפרדות במסגרת הסכם שלום. הסיבה העיקרית לקושי איננה דווקא חוסר הפופולריות העכשווית, אלא חוסר ההיערכות - שהוא מחדל לאומי. הצורך והחובה בהיערכות לאומית להיפרדות (בהסכם או שלא בהסכם) - היא המסקנה העיקרית של המסמך שהזכרתי.
דוד: ראשית, ככותב אל כותב, אני רוצה לשבח אותך על כתיבתך הקולחת. אני מסכים אתך שעדיף להיערך מראש. השאלה היא האם יש נכונות להיערך מראש? זה הרי יביא ללחצים מצד הימין, ומי רוצה זאת? ביבי בודאי לא. הסכם עשוי להביא בעקבותיו סוג של "מפץ". נכון, תהיה בוקה ומבולקה, אך עם זה ידעו איך שהוא (בתסריט החיובי) להתמודד. כאלו אנחנו. אך אם מישהו יסכים להיערך, בחשאי או בגלוי, מראש - אני אברך על כך. בנושא הגבולות היית עמום, ואתה כזה גם עתה. זו זכותך המלאה, כמובן. אולי כדי לא לפלג את תנועת ההיפרדות. אציין שאני בעד גבולות 67' עם החלפת שטחים מוסכמים. בלי נכונות כזו לא נזכה לשלום, לפחות לא בדורנו.
חיימי: העמימות הייתה מכוונת, מאחר ולא רציתי להסיט את הדיון על "כן אריאל - לא אריאל". רציתי להעלות לדיון:
א. אלטרנטיבה לחוסר יכולת להגיע להסכם בטווח של השנים הקרובות.
ב. הצורך האקוטי בהיערכות כבר היום. אתה צודק, אין היום נכונות פוליטית לעסוק בהיערכות. הסיכוי - רק אם זה יבוא מן הציבור. ראה היציאה מלבנון, גדר ההפרדה, ההינתקות מעזה. כולם התחילו בלחץ של דעת הקהל (+ טריגרים נוספים), עד שהממסד הפוליטי אימץ אותם.
העמדה שלך מקובלת עלי לחלוטין. כאשר יהיה הסכם שלום כך יראו הגבולות. גדר ההפרדה (שאיננה קדושה) משרטטת חלק מגבולות אלה. האמת העצובה היא שרוב הציבור מקבל את העתיד הזה. הוא רק אינו מאמין (היום) שזה עתיד קרוב. ראה את המאמר הקודם של שלמה גזית ב'על צד שמאל'. אנחנו קרבים למציאות ש"מדינת כל אזרחיה" תיכפה עלינו והיא לא תהיה מדינה "יהודית דמוקרטית".
דוד: כשהדברים נאמרים מפורשות - אנו מסכימים. אגב, ביציאה מלבנון, גדר ההפרדה, וההינתקות מעזה - היו קורבנות אזרחיים וצבאיים שדחפו לפתרון. היום נדמה ש"המצב מעולם היה טוב יותר" ברוח מה שציטטתי בפתיחה לשירי "נא להוריד מים בשירותים" בגליון 148 של 'על צד שמאל'.
חיימי:יפה! יפה!
כן, המכונית שלנו אטומה. כיף לשיר שירי א"י. לא רואים, לא שומעים. לא יודעים. יש כתובת על הקיר? נסיט את העיניים. אין קיר. אין כתובת.
השאלה אם אפשר ליצור דעת קהל לפני אלף הרוגים - היא האתגר שלנו. כדי שיהיה סיכוי להצליח, צריך לדעת "לנקות" באומץ את המסר שלנו ולחדד אותו בהתאמה למציאות.