החלטת בית המשפט לזכות את שי דרומי מאשמת הריגה ולהאשימו בהחזקת נשק שלא כדין הקפיצה באחת את אלה הסבורים שתורת המוסר והשמירה על זכויות האדם היא נחלתם. בטוחני שרבים מאלה אשר הגיבו לא קראו את פסק הדין, אך כרגיל במקומותינו, הרטוריקה הפוליטית היא החשובה ותו לו. סגן יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת יולי תמיר, מיהרה להגיב וקבעה שפסק הדין הוא בחינת הפיכתה של ישראל למערב הפרוע. האומנם?
ייתכן שתמיר, שרת החינוך לשעבר, איננה מודעת לכמה עובדות בסיסיות, לכן ראוי להזכירה:
מערכת החינוך שהיא הייתה מופקדת עליה, היא "מערב פרוע" במלוא מובן המילה. האלימות מכל הסוגים תפסה נחלה במערכת החינוך, החל מאלימות מילולית גסה שאין כדוגמתה, אלימות פיזית בין התלמידים עצמם ובינם לבין המורים, וכלה בוונדליזם ובהשחתת רכוש שעלותו סכומי עתק. ואם לא די בכך, ראוי שיולי תמיר תיזכר כמה פעמים נעשה שימוש בכלי נשק למיניהם בתוך כותלי בתי הספר ושום דבר דרמטי לא קרה בתקופתה. הראיה לכך היא ששר החינוך החדש מצא לנכון להתמודד עם פגע נורא זה. אם יצליח אם לאו, זו שאלה אחרת לחלוטין. האם מציאות זו איננה "מערב פרוע"? האם העובדה שתלמידים מגיעים עם סכינים, אולרים, דוקרנים ומיני כלי משחית אחרים זו לא ודוגמה של המערב הפרוע האמיתי? לא שמעתי ולא ראיתי שום צעדים ממשיים שהשרה לשעבר עשתה בכיוון זה.
חיי האזרחים בישראל הפכו מזמן לדגם ה"מרהיב" של המערב הפרוע. מערכות אכיפת החוק עסוקות בנושאים שונים ואילו הגנבים, האנסים, הפורצים וכל שאר ה"צדיקים" חוגגים, כי התחושה היא של לית דין ולית דיין. ההשתוללות חסרת המעצורים של עברייני הרכוש היא מן המוכרות במדינת היהודים ולא רק במערב הפרוע.
ראוי שכבוד חברת הכנסת תקרא היטב את פסק הדין המנומק, ואולי גם את הסרות המשפטית בנושא ההגנה העצמית. ייתכן שאז דעותיה ישתנו. שופטי הרוב במשפט דרומי, לא בחדווה יתרה, זיכו את הנאשם. נהפוך הוא, אף הם הבינו שחיי האדם הנורמטיבי בישראל נמצאים בסכנה.
"ביתו של אדם מבצרו" - אומרת האימרה. האם כניסתם החופשית של פורצים לביתו של אדם, הכאתו, ואפילו הריגתו הם מעשים שיש לסבול אותם או להשאיר בידי רשויות אכיפת החוק לטפל? ישנן אלפי תלונות של אזרחים על פריצות, גניבות, מלוות באלימות, בהפחדה של ילדים אשר ישאו את הטראומה לכל החיים, ואף אחד איננו מסוגל להתמודד עם רעה חולה זו.
פסק הדין דרומי אינו נותן דרור לכל אחד לירות בחברו, בשכניו או במי שאיננו מוצא חן בעיניו. פסק הדין קובע נורמה ראויה לחלוטין: מי שמוכן להרוג את נפשו של אדם בביתו או בחצרו, לגזול את רכושו בכוח - דינו מוות. יכולה חברת הכנסת לגונן על זכויות האדם ועליונות החוק. כולם מסכימים לכך וראוי שכך יקרה. ברגע שאדם נכנס לביתו של אדם כדי לגזול ממנו את עמל חייו ואפילו, במקרים מסוימים, גם את חייו, ראוי שאותו אזרח, היה ומחזיק בנשק ברישיון, ישלח את הפורצים והפושעים לעולם שכולו טוב. זה יחסוך עוגמת נפש, אך במיוחד זה ירתיע. נכון שאפילו עונש מוות איננו מרתיע לחלוטין, אך בכל זאת תפקידה של הענישה להרתיע.
דרומי איננו פושע, אלא אותם אלה שבמשך שנים גזלו את רכושו והביאו אותו עד כדי ייאוש. הם הפושעים האמיתיים וכל האחרים שכמותם. מי שמוכן לסכן חיי אדם, להפוך את ביתם ורכושם לביזה, מוטב שיידעו שחייהם בסכנה ממשית. בינתיים, מי שמרגיש שחייו ורכושו בסכנה הם האזרחים הנורמטיביים אשר ביתם וחצרם נראים באמת כמבצרים שלא היו מביישים כלא.