אנא, ד"ר יוסי ביילין, אמור לנו בקצרה את עיקרי ההסכם שנולד מיוזמת ז'נבה. "זה הסכם שכולנו יודעים איך הוא נראה, הסכם עקרונות שמדבר על 67, תיקונים הדדיים ושווים, על חלוקת ירושלים - מה שערבי פלשתיני, מה שיהודי ישראלי ועל הסדרי ביטחון שכולנו מכירים אותם, ונושא של פליטים שהזכות השיבה היא למדינה הפלשתינית עם מקרים הומניטריים ואיחוד משפחות בישראל. זה אפשר להגיע, זה חשוב להגיע, אם יגיעו לזה זה יהיה דבר דרמטי..." (לונדון את קירשנבאום - 31.8.2008).
זהו בפירוש מהלך מדיני שמחייב סמכויות של שלטון נבחר. מי שמכם? ברור שפעילות כזאת מצריכה את אמונו של העם שיצטרך לעמוד בכל מיני הבטחות שהגעתם אליהן. מותר לכם? איזו תמיכה יש לכם? "כן. קודם כל, לא מדובר כאן באיזה קבוצה סהרורית שמקבלת 2 מנדטים כל 4 שנים. מדובר כאן באנשים שהיו בממשלות, שהניעו תהליכים, ששינו את פני המדינה הזאת בעשורים האחרונים, לא רק בשנות ה-50' וה-60' אלא גם לפני 3, 4 שנים. כך שאי-אפשר להגיד שאנחנו לא זוכים לתמיכה. ואני מניח שהגלגל יחזיר אותנו לא רק באופן אוטומטי, אלא גם בשל עשיית דברים לתמיכה בעתיד. ואני חושב שהדבר החשוב ביותר זה הניצחון האידיאולוגי הגדול שלנו. הניצחון של היונים בחברה הישראלית, אם במרצ ואם במפלגת העבודה, שהאמינו בצורך להגיע לפשרה טריטוריאלית, שהאמינו בשתי מדינות, שהאמינו שגם בירושלים צריכים למצוא פשרה. הרי היינו בדעות האלה כמעט כמעט דחויים" ("פגישה לילית" עם קובי מידן - 29.1.2003).
בסדר, בשביל זה יש ממשלה בירושלים. לא כל מי שמתחשק לו רשאי לעשות מעשה היכול לקלוע את מדינת ישראל למצוקה מדינית, חוץ מזה, הלא נוכחתָ בנסיונו של אהוד ברק לוותר ולוותר וקיבלנו אינתיפאדה. "...יש לי באמת, באמת יחס חם אל האיש האמיץ והפיקח והכשרוני הזה. אבל אהוד ברק הצליח לשכנע את דעת הקהל בישראל, ולא רק בה, בעיוות הגדול ביותר של ההיסטוריה בשנים האחרונות: 'הפכנו כל אבן בניסיון להגיע לשלום והפלשתינים ענו לנו באינתיפאדה'. שקר. העובדה שאהוד ברק, למרות הכוונות האמיתיות ביותר שלו להגיע לשלום, לא ידע איך עושים את זה ולא ידע איך לנהל משא-ומתן ולא ידע איך להתייחס לצד שני, גם מול יריב היסטורי, אומרת רק שהוא נכשל, ולא שאי-אפשר לעשות לשלום" (מתוך נאום "רוץ ביילין" - 3.6.2002).
נניח שאתה צודק, אבל איך אתה יכול להסכים לכך שאנשים כלשהם במדינת-ישראל הדמוקרטית יעקפו בסיבוב את הממשלה הנבחרת ויקבלו החלטות שאמנם אינן מחייבות איש, אבל הן מתפרסמות בארץ ובעולם, הן מהוות נושאים על סדר היום הישראלי והבינלאומי, ומשפיעות עליו עד כדי הפיכת המדיניות הרשמית למיותרת. "ניסיון העבר הוכיח עד כמה קשה ליישויות רשמיות להיערך למשא-ומתן על אודות ההסכם הסופי, מחשש שנייר עבודה מפורט או טכני יהווה עדות לוויתורים חד-צדדיים (...), בין המשתתפים משני הצדדים יש אנשים שהחזיקו בעבר בתפקידים רשמיים, ואף כאלה שעדיין מחזיקים בהם כיום. אולם במסמך זה אין איש מאיתנו מייצג את עמו בכל דרך העשויה להיחשב למחייבת" (מתוך "מכתב נלווה ל'יוזמת ז'נבה'. המכתב לשרת החוץ השוויצרית, גב' קלמי-ריי. זהו המסמך היחיד עליו חתמו המשתתפים, והוא מבהיר את כוונותיהם").
הואיל ובאותם דיונים בז'נבה הועלו נושאים רגישים כמו העברת שטח ישראלי ריבוני, כדוגמת מקומות מסוימים במזרח ירושלים, לריבונות פלשתינית, אינך מרגיש שהרחקת לכת אפילו יותר מ"הסכמי אוסלו"? "הרגשתי משוחרר יותר ב[הסכם] ז'נבה מאשר בתהליך אוסלו. שם הייתי צריך לעשות דברים מאחורי הגב. הייתי סגן שר החוץ. שר החוץ וראש הממשלה לא ידעו שאני מנהל מגעים עם אש"ף עד שהחלטתי לדווח להם..." ("אומר שלום", ידיעות אחרונות 31.10.2008).
יש ל"יוזמת ז'נבה" אתר באינטרנט ובו מתפרסמות מאות ואלפי פעילויות של "יוזמת ז'נבה" שמטרתן המוצהרת היא להניע את מדינת-ישראל כולה, על נבחריה ובוחריה, לכיוון מדיני מסוים התואם את השקפתכם הפוליטית שמייצגת לכל היותר 3% באוכלוסיה, הכל ביוזמה הזאת מושלם? אולי, אולי יש טעות אחת קטנה, בסעיף קטן, לא משמעותי, אתה יכול להצביע עליו? כן, בהחלט! בעיקרי ההסכם נכתב: "הפלשתינים מכירים בזכותו של העם היהודי למדינתו. הם גם מכירים במדינת ישראל כביתנו הלאומי. מנגד, הישראלים מכירים במדינה הפלשתינית כבית הלאומי של העם הפלשתיני" - לעומת זאת בהסכם המפורט עצמו נכתב: "מדינת ישראל תכיר במדינה הפלשתינית (להלן: פלשתין) עם הקמתה. מדינת פלשתין תכיר מיד במדינת ישראל". העם היהודי נעלם.
הנה כי כן התקבצה לה קבוצת אנשים נכבדה, ובראשם ד"ר יוסי ביילין, שהחליטו לקום יום אחד ולעשות מעשה דרמטי. בסיוע מימון זר הם נפגשו בז'נבה עם מנהיגים ערביים ודנו עימם דיונים מפורטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמכים שהם מפרסמים, בכוונה גדולה להגיע לשלום בכל הסוגיות הקשות - ריבונות על שטחים, חלוקת ירושלים, בעיית הפליטים הערבים - על כל אלה הם ירדו עד לפרטים הקטנים מתוך כוונה טהורה להביא למציאות טובה יותר לשני העמים הניצים.
ובכל זאת, אנשי חוק אנחנו - בחוק העונשין, תשל"ז-1977, חלק ב': עבירות, פרק ז': בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים, סימן ב': בגידה, נכתב בפירוש:
97. פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה
א. מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו - מיתה או מאסר עולם.
ב. מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם.