הנה ציטוט מן החדשות שנתפרסמו השבוע: תחת הכותרת "אהרונוביץ': צריך לקחת את האירועים האחרונים בפרופורציות", נאמר בכותרת המשנה כי "השר לביטחון פנים ממליץ לתושבי ישראל להישאר רגועים לנוכח גל הרציחות שגבה, רק בחודש אוגוסט, את חייהם של חמישה עשר בני אדם. "לא תמיד ניתן למנוע רצח", אמר אהרונוביץ' והוסיף כי "למשטרה מגיעה טפיחה על השכם ומילה טובה". איש משטרה בכיר לחדשות nana10: "על אזרחי ישראל לתת למשטרה לפעול ולא לקחת את החוק לידיים". עד כאן כותרת המשנה של הכתבה מחדשות nana10. מעניין, חמישה עשר נרצחים בפחות משני שְלִישֵי חודש אחד, לא כולל אחד שמנסים לשכנע אותנו שלא היה רצח אלא התאבדות, ואנחנו אמורים להישאר רגועים, סובר השר הממונה על הארגון שתפקידו הוא להגן עלינו מפני סכנות ביטחוניות האורבות לנו מבית.
תמהני אם אמירתו המרגיעה של השר הפיגה את חששותיו של מי מהאזרחים שאליהם כוונה. השכל הפשוט אומר שהתגובה הרגשית המתבקשת היא הפוכה לגמרי; כי אם זה מה שחושב שר ביטחון הפנים, שצריכים להתרגל לכך שיש רציחות בקצב ממוצע של כמעט אחת ליום ולהתייחס אליהן בפרופורציות, כלומר לא להתרגש מהן יותר מדי או בכלל, זה אומר שהוא כבר מזמן חדל להתרגש מכך שאין ביטחון לאזרח הפשוט. הוא לוקח את הדברים בפרופורציות; פריצה פה, גניבה שם, רצח פה ושם – לא צריכים להתרגש. זה גם לא מועיל. להיפך, צריכים לטפוח למשטרה על השכם על רציחות שהצליחה לפענח ולומר לה מילה טובה. מגיע לה. זה גם מאד מעודד לשמוע מילה טובה או לקבל טפיחה על השכם. אגב, עדיף שניהם ובאמת שלא משנה מה קודם.
בגוף הכתבה נאמר כך: ובהמשך לדברי השר, קצין בכיר במשטרה אמר לחדשות nana10: "על אזרחי ישראל לתת למשטרה לפעול ולא לקחת את החוק לידיים. המשטרה תדע להגיע לרוצחים ולעבריינים שביצעו את המעשים ולמצות איתם את הדין". אני מניח שהדברים האלה נועדו להעניק גיבוי לדברי ההרגעה שהשמיע באזנינו כבוד השר הממונה על אותו קצין בכיר במשטרה. אנחנו מתבקשים לשמור על איפוק, לא לקחת את החוק בידיים, שכן המשטרה תדע להגיע בלה בלה. כמובן, לנרצחים זה כבר לא יעזור וגם את הרצח הבא זה לא ימנע, אבל אנחנו אמורים להיות רגועים; לקחת את הרציחות (ואת הגניבות ואת הפריצות ואת האונסים) בפרופורציות, לא להתרגש ולא לקחת את החוק לידיים.
נו טוב, הגיע הזמן לחזור לדבר ברצינות; איך באמת אנחנו אמורים להתייחס לרוצחים ולרציחות? בפרשת השבוע שלנו, שֹׁפְטִים, יש התייחסות חריגה לעניין הרצח. חריגה בכמות וגם באיכות. בכמות – שלושה עשר פסוקים בפרק י"ט ועוד תשעה בפרק כ"א. באיכות – התייחסות לרצח בשגגה (דין ערי מקלט) ולרצח בזדון (עונש מוות) וכן לחלל שלא נודע מי הכהו. ערי מקלט לרוצח בשגגה נזכרו בתורה כבר קודם. בפרשת משפטים (שמות כ"א י"ג) נאמר: [יב] "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת. [יג] וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ--וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה", ובפרשת מסעי (במדבר ל"ה) מפורטים בהרחבה דיני עיר מקלט. והביצוע בפועל (דברים ד'): [מא] "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. [מג] אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר, לָראוּבֵנִי; וְאֶת-רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי, וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי".
דין עגלה ערופה נזכר רק בפרשה שלנו ובהקשר האקטואלי, דומה שהוא הכי נוגע לנו. (דברים כ"א): [א] "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". זה בערך מה שקורה במרבית הרציחות, לא?! נו, מה עושים? זקני בית דין יוצאים למקום בו נמצא החלל ומודדים את המרחק ממנו אל שתי הערים הקרובות ביותר. זקני העיר שנמצאה הכי קרובה, מביאים עגלת בקר ומקיימים טכס המפורט בפסוקים שם. אחר כך הם מדברים: [ז] "וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ,לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". איזה מן הכרזה זאת? מישהו העלה בדעתו שזקני בית דין הם הרוצחים של אותו חלל? לא, אף אחד לא העלה חשד כזה, אבל לכל אחד יש אחריות אישית על המתרחש בסביתבתו ובתחום השפעתו הרוחנית. ואם קרתה כזאת תקלה נוראה בתחום השפעתם – הם צריכים לקחת אחריות. רק אחר כך הם יכולים לבקש מהקב"ה: [ח] "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל"; והתורה מבטיחה שאם יקחו אחריות, אזי וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. מה שברור זה שאף אחד לא התבקש וגם איש לא העלה בדעתו שצריכים לקחת את הרציחות בפרופורציות.
לעלות במקום לרדת ברור לנו שברציחות עצמן אשמים הרוצחים. השאלה שמנסים לענות עליה היא, מי אחראי לרציחות? בפרשת השבוע אנחנו רואים שזקני בית דין הם האחראים גם אם לא האשמים חלילה. במלים פשוטות, ההנהגה היא האחראית להדרדרות המוסרית ולזילות חיי אדם. השאלה איזה חלק של ההנהגה, של הממסד השלטוני, אחראי יותר – היא שאלה מעניינת, ושר ביטחון הפנים נתן לנו רמז די ברור לתשובה. אבל בעצם, זה לא באמת משנה כי ממילא נראה שאף אחד כבר לא באמת מצפה מהממסד הקיים שיצליח לשפר את מצבנו. הרי ידוע שאצלנו יש לרוצחים יותר זכויות מאשר לקורבנותיהם, ועל זכויות אלו מגן הממסד בחירוף נפש. אולי מפחד ביקורתם הנשכנית של הצדקנים בע"מ ואולי מסיבות אחרות, אבל אלה העובדות ודומה שרובנו כבר הפנמנו אותן. לכן אנחנו כבר באמת לא מתרגשים מגל של רציחות, כי זו המערכת שבה אנו חיים.
אמנם למדנו לקחת הכל בפרופורציות, אפילו את ריבוי הרציחות, אבל זה לא אומר שטוב לנו עם זה או שהשלמנו עם העיוות הרעיוני והמהותי הזה. האמת היא שכולנו מייחלים שיתחולל כבר שינוי אבל גם תוהים אם בכלל אפשרי כזה בטרם תוגדש הסאה, בטרם נעבור את סף החורבן חלילה. כי כמו בתקופות היסטוריות אחרות, ועמדנו על כך בכמה מרשימותינו בעבר, ההדרדרות המוסרית המואצת מבשרת בשורה רעה מאד, היא מבשרת חורבן ר"ל. הרי על שלוש עבירות חרב בית ראשון: על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלה אותן עברות שרק עליהן נפסק "יהרג ואל יעבור" והמצב העגום אצלנו הוא שבעוד מנסים להרגיע אותנו בעניין הרציחות, קרי שפיכות דמים, שימצאו את הרוצחים וכו' וגו', העברות האחרות אינן נחשבות אצלנו לכלום. בעצם, הן חוקיות לחלוטין ואף זוכות לעידוד ממסדי מופגן.
וזה לא שאנחנו מבקשים לעגן בחוק את איסורי העריות. הרי בלאו הכי אין לנו אמון גדול מדי בספר החוקים האנושי בכלל ובזה של מדינת ישראל בפרט. מה שאנחנו מציעים זה להגביר מאמץ בתחום החינוך. לא בכיוון שעד עכשיו, אם בכלל ניתן לקרוא כיוון לשינויי המדיניות התכופים במשרד החינוך, אלא להתאמץ לשוב לשורשים היהודיים שלנו, וזה מתחיל בחינוך נכון לגיל הרך. אלא שאנחנו לא עד כדי כך תמימים ואיננו שוגים באשליות שהנה הנה הממסד הופך כיוון ובמקום להדרדר מתחיל לטפס. אנחנו די בטוחים ששינוי כזה לא הולך להתחולל בממסד הקיים, אבל שואבים עידוד רב מהבטחות הנביא בהפטרת השבוע, כמו בהפטרות של השבועות הסמוכים, 'שבע דנחמתא' כזכור.
כאמור, על-פי טבע בכלל וטבע התורה בפרט, ההדרדרות מבשרת חורבן חלילה. אבל אחרי החורבנות הנוראים שחווה עם ישראל, כולל בדור הקודם, הגיע כבר הזמן שתבוא הגאולה האמיתית והשלמה. וזה אכן יקרה בקרוב ממש, ככל הנראה בתהליך שהשכל האנושי אינו יכול לצפותו או אף לדמיין אותו. על דרך אותה אמא שהתפללה לקב"ה שיסייע לבנה בפרנסתו ואף טרחה להציע לפני הרבונו של עולם דרכים אפשריות שונות למילוי בקשתה. כאשר סוף סוף הגיעה הישועה לאותו בן – הייתה זו הפתעה רבתי לאמא: "על הכיוון הזה – אפילו אני לא חשבתי". אנחנו מתקשים לדמיין לעצמנו את הדרך בה תבוא הגאולה גם כי השכל האנושי הוא מוגבל בטבעו וגם כי זו צפויה להגיע ממרומים ממש, ממדרגות אלוקיות שהשכל האנושי אינו מבין בהן דבר. וזה מה שאומר לנו הנביא בהפטרת השבוע.
(ישעיהו נ"א): [יב] "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם; מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן. [יג] וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ, נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית; וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק. [יד] מִהַר צֹעֶה, לְהִפָּתֵחַ; וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ. [טו] וְאָנֹכִי, ה' אֱלֹקֶיךָ, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו; ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. [טז] וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ; לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה". כל עוד מדובר בשמות שונים של הקב"ה, מה שקוראים בחסידות 'גילויים' של אלקות ברמה כזאת או אחרת, תמיד יכולה להתעורר השאלה "מה נשתנו אלו מאלו שיזכו ליחס מיוחד". עד שמתגלה אָנֹכִי בכבודו ובעצמו וגואל אותנו. זה אותו אָנֹכִי שהתגלה לנו במעמד הר סיני וכרת עמנו ברית נצחית, שלא משנה מה יקרה או מה נעשה, אנחנו תמיד עמו והוא מתחייב לגאול אותנו בהגיע העת. כאשר מתגלה אָנֹכִי, נעלמים כל הספקות ומתאיינות כל ההתנגדויות. ואז מגיעה הבשורה: [ז] "מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב--מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ. [ח] קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. [ט] פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם. [י] חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ,לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקֵינוּ".
ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.