התחרות על המצאת עלילת הדם התורנית על ישראל והיהודים לא מתנהלת בין ממשלות, אלא - בין עיתונאים זרים ומשרתיהם בתקשורת, באקדמיה ובממסד של ישראל. חלקם - כדי למצוא חן בעיני כנופיות הטרור, שעל פשעיהן לא יעיזו לדווח, חלקם - בעד בצע כסף וכבוד, וחלקם - משנאה עצמית של היהודי המכוער.
את כל אלה יש לראות כפושעים בשורה אחת עם יוזף גבלס, שר התעמולה (והשקר) של היטלר, ולנהוג בהם כפי שהיה צריך לנהוג בגבלס, לו נתפס. ברגע שירגישו כי ישראל מגיבה על מעשיהם בפעולות סיכול ממוקד, במקום לבקש התנצלות וגינויים של ממשלות זרות, תיפסק התחרות. לשם כך לא צריך לשלוח מסוקים עם טילים מונחים אל מקום מגוריהם. למדינה ריבונית יש כלים חוקיים ולגיטימיים לפעילות כזו והם - מערכת חקיקה, משפט ואכיפת החוק.
המונח "משפטי ראווה" מעורר סלידה, בהזכירו את השיטה בה רדפו המשטרים הקומוניסטיים את מתנגדיהם. אבל, מבחינתם - זו הייתה שיטה יעילה להפצת התעמולה שלהם. וכדאי לזכור שחצי עולם "קנה" את זה. מותר לנו להשתמש באותו כלי נגד ממשיכי דרכם במאה ה-21, ולהעמיד למשפט צדק, גלוי לעולם, את מפיצי עלילות הדם, ביחד עם שותפיהם היהודים המשמיצים את ישראל כמדינת "אפרטהייד" (כך גם נוכיח שאיננו נוהגים באפרטהייד בין משמיצים נוכרים למשמיצים יהודים).
הכיסוי התקשורתי למשפטים אלה יהיה המכשיר היעיל ביותר להפצת ההסברה הישראלית, שאינה זקוקה לתירוצים ולהתנצלויות כדי שתיקלט נכון בעולם. כל מה שדרוש זה רק חשיבה ותכנון נכונים של המערכה במישור זה. ואם את זה לא יוכלו קברניטינו לגייס - אין זכות קיום לשלטונם. במצב שנוצר, אסור גם לאמץ את העצה - "למצוא נוסחה יצירתית" לחיסול פטפטני של הפרשה. ולהפך: אסור להחמיץ את ההזדמנות של חשיפת עלילת דם גלויה כל כך - כדי להפוך אותה למנוף שיכה במערך ההסתה הארסית נגד ישראל והעם היהודי.
התסריט הטוב ביותר לביקור שר החוץ השוודי בישראל יהיה כשהסעיף הראשון בדיונים איתו ידון בהתייחסות לבקשתו לשחרר את העיתונאי שסרח - ממעצר משטרתי עד קיום משפטו - למעצר בית. לשם כך, לא דרוש יותר אומץ מזה שגילו קברניטינו בהחלטה על מבצע "עופרת יצוקה". ומה שבטוח - זה לא יעורר את אותם גלי הגינויים שעוררו תמונות המלחמה בעזה.
הגיע הזמן להבין שבמישור התעמולתי אנו עומדים במלחמה נגד סכנה קיומית לישראל, ואחרי המפלות שספגנו - הגיע הזמן לנהל אותה ברצינות ובמקצועיות.