ארבע שנים להינתקות מהרצועה

לעולם לא נדע, ככל הנראה, מה היו שיקוליו של ראש הממשלה אריאל שרון, כשיזם והוביל את תוכנית ההינתקות מרצועת עזה. אינני מתיימר לדעת יותר מאחרים. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי להצביע על שלושה הישגים, על כישלון ברור אחד, ועל לקח מרכזי המתייחס לדרך ביצועה של התוכנית. נתחיל בהישגים -

• לכל מי שרואה כסיוט את הסכנה הדמוגרפית של הפיכת הקהילה היהודית למיעוט בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן, פטרה אותנו ההינתקות מכמעט 1.5 מיליון פלשתינים שברצועה. זהו האזור שבו שיעור הילודה והריבוי הטבעי הוא מן הגבוהים בעולם. במחיר לא גבוה, השתחררנו משליש מכלל ערביי השטחים.

• פינוי היישובים הישראלים מן הרצועה, ודווקא בידי מי שנחשב לאבי ההתיישבות בשטחי ארץ-ישראל, הוא בבחינת מסר חשוב: ככל שצעד זה קשה וכואב - הוא בר ביצוע.

• הפינוי פטר אותנו מן האנומליה של כמה אלפי יהודים בתוך מסה פלשתינית אדירה ועוינת, אנומליה המחייבת השקעה גדלה והולכת של כוחות צבא על-מנת לאפשר את המשך קיומם.

הכישלון הברור והגדול היה במסירת הרצועה לידי החמאס, ובהפיכת שטח זה מוקד לטרור הרקטות והפצמ"רים על יישובי עוטף עזה. וכאן אנו מגיעים ללקח החשוב ביותר - לדרך ביצועה של תוכנית ההינתקות. לא אדון כאן בדרכי הטיפול במפונים, ולא רק משום שעוסקת בכך היום ועדת חקירה מיוחדת. זהו נושא פנים ישראלי.

• הלקח הראשון, ואבי כל חטאת, זה ביצועה של ההינתקות כצעד חד-צדדי, ללא מו"מ וללא הסכם עם פרטנר פלשתיני אשר יקבל את השטח מידינו וישא באחריות לביטחון.

• החמצנו הזדמנות לנהל את המו"מ על הפינוי עם הרשות הפלשתינית, כאשר ההישג המדיני יכול היה לבנות את הרשות ואת הנשיא מחמוד עבאס במאבקם בחמאס.

• בהיעדר הסכם ובהיעדר שותף פלשתיני הנושא באחריות, אסור היה לפנות את כוחות הביטחון יחד עם היישובים. להפך - צריך היה לומר מפורשות כי פינוי היישובים הוא ההוכחה שאין לישראל כל כוונה לשלוט ולספח את הרצועה לישראל, ואילו כוחות הביטחון יישארו במקומם עד שיימצא שלטון פלשתיני שיוכל להבטיח ביטחון ורגיעה.

• ולבסוף - היציאה הישראלית אכן איפשרה לנו לטעון כי "יצאנו ופינינו 100% משטח הרצועה". אלא שהמציאות החדשה שיצרנו הייתה בעצם המשך שליטה והמשך ה"כיבוש" הישראלי, משכפינו הסגר מוחלט יבשתי, ימי ואווירי. מציאות חדשה-ישנה זו הכשילה את התקווה כי עתה יתפנו הרצועה ומנהיגיה ויתמקדו בבניין יישות מדינית פלשתינית עצמאית.

השיח הציבורי בישראל מתמקד כולו בשניים: באיום הביטחוני הפלשתיני שהחליף את תקיפת היישובים שבפנים - בפגיעה ביישובים שמחוץ לרצועה, ובטיפול הכושל במפוני הגוש. השיח הזה ממוקד כולו בחלקי הכישלון של המבצע. מאזן ההינתקות הוא מורכב לאין ערוך. כדאי לזכור זאת - במיוחד אל מול אתגרי העתיד.