אז
בנימין נתניהו בצדק - ובעיקר: בחוכמה - מוותר על התענוג המפוקפק של להיות מרואיין, במצב בו עיקר הראיון המצופה:
- מתמקד בשאלות המראיין ולא בתשובות המרואיין, מדגיש את ההסתייגויות;
- גולש לשרה נתניהו ולסיכת הביטחון הצהובה, שאותרה לאחר חיפושים של צוות משטרתי במשך שבועיים - במחסן שכוח אל, כהוכחה ניצחת לניצול מעמדה כאשת ראש הממשלה, על-מנת לקבל שלא כדין מתנה (סיכה) מנכדתו של השגריר, או שהנכדה שכחה את סיכת הביטחון שם ללא משים...
ובכך, כמובן, מושווה בנימין נתניהו לבכירי העבריינים הפוליטיים שבמערכת הפוליטית בישראל, כאילו מדובר בשוחד/מרמה/גניבה ומה לא.
לפיכך, לעת הזאת בנימין נתניהו מוותר על התענוג.
והתקשורת?
יש לה טענות, לקחו לה את המרואיין-מחמד;
זה שתמיד יורדים עליו;
זה שתמיד מלגלגים עליו;
זה אשר בגלל התקשורת - קיבל רק עשרה מנדטים בבחירות הקודמות.
התקשורת מתלוננת בתקשורת, על כי מי ששותק - זוכה לאמון הציבור. כך קרה עם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק. להזכיר: שחק היה מיד לאחר גמר הקדנציה שלו כרמטכ"ל - מועמד לגיטימי ואף מוביל בסקרים לראשות הממשלה - אך מניותיו צללו לתהום הנשייה מיד כשפתח את פיו, והתראיין.
יש עוד גורם חשוב להתנהלות של בנימין נתניהו ולהימנעותו המוצדקת והחכמה מלהתראיין במרקע בשלב זה, והוא - ההשפעה ההולכת וגוברת של ערוצי התקשורת האינטרנטיים, הנוגסים משמעותית בהשפעה של הטלוויזיה.
ובאינטרנט, האהדה לבנימין נתניהו הולכת וגוברת, הן בקרב מחברי המאמרים והן בקרב קהל הגולשים.
סייג לחוכמה - שתיקה.