הקיצוץ הרוחבי בתקציב המשרדים אושר ב
ממשלה לאחר סבב קצר של ברברת. שר הביטחון השיג את שלו. הוא מקבל תוספת של מיליארד וחצי שקלים לתקציב משרד הביטחון ל"צרכים חשובים" שאי-אפשר לפרטם, אפילו לא באוזני שרי הממשלה. ודאי ידע מבעוד מועד שתהיינה התנגדויות של שרים, אבל ממרום כיסאו והכרת מעמדו לא ייחס לכך חשיבות רבה מדי. הוא היה בטוח שגם אם תהיינה התנגדויות, חזקה על שר האוצר ואגף התקציבים שיעשו את העבודה בהשגחת ראש הממשלה שצריך אותו, מרוצה, בפנים. חוץ מזה, מי משרי הממשלה ירצה עכשיו לערער את יציבותה נוכח "המשימות הלאומיות" ו"המבחנים הגורליים" בפניהם ניצבת ישראל.
ברק צדק. התוספת שדרש אושרה. אבל הוא לא לקח בחשבון את התרגיל שעשה לו האוצר. האוצר, ליתר דיוק, אנשי אגף התקציבים, לא התווכחו הפעם עם ההנחיה. לפחות לא בפומבי. הם זוכרים היטב כיצד הפוליטיקאים והתקשורת התנפלו עליהם כשהעלו הצעות לקצץ בקצבאות לקשישים , לאוכלוסיות חלשות, ולהטיל דמי אשפוז, על-מנת לאזן בכספים שיתפנו את התוספות התקציביות שדרשו השרים ומפלגותיהם.
הפעם נהג אגף התקציבים באופן שונה. רוצים תוספת כבר עכשיו, חודשיים לאחר שאושר תקציב דו-שנתי? בבקשה. אין בעיה. במסגרת העיקרון שאין פורצים את מסגרת התקציב, תבצעו קיצוץ רוחבי של 2% בכל המשרדים. המסגרת תישמר ואתם השרים תקבעו ממי וממה לקצץ. מהקשיש או מהנכה, מהמכור לסמים שיש לשקמו או מהאם החד-הורית. אנחנו באגף התקציבים לא נעשה עבורכם את העבודה הזו, על-מנת שתתנפלו עלינו אחר-כך כאטומים, שיכורי כוח ובעלי רצון להכתיב לשרים כיצד לנהל את משרדיהם.
התרגיל הזה עבד לא רע. במיוחד לאחר שאנשי אגף התקציבים הציעו לא לכלול בקיצוץ את התקציבים לביצוע עסקת החבילה עם התעשיינים ומזכיר ההסתדרות, ולא את הקצבאות לאוכלוסיות חלשות. אבל במקביל, כן הציעו לכלול בקיצוץ את עלויות ההסכמים הקואליציוניים. "רק 2% ורק לשנתיים הקרובות ואחר-כך נחזיר [בעזרת השם]". הם עשו טעות שלא הוציאו את תקציב החינוך מהצעת הקיצוץ, אבל מיהרו להתפשר עם השר גדעון סער ולבטל את רוב הקיצוץ המוצע במשרדו.
מתנהלים פוליטית במצב הזה קמו על ברק שרי מפלגתו שראו כיצד הוא דורש תוספות לתקציב משרדו על חשבון משרדיהם וכוחם. ברק נלחץ. אז הציע אגף התקציבים הצעה למנוע את הקיצוץ: בטלו את התוספת של מיליארד וחצי שקל לתקציב הביטחון, ואנו מצידנו נסיר את הצעת הקיצוץ האחיד ונתמודד עם התוספת של חצי מיליארד שקל לצורך מימון חיסון נגד שפעת החזירים [ודאי היו מוצאים עוד כספים ברזרבה התקציבית כפי שמצאו לגבי החינוך].
ברק לא רצה לוותר. מקורביו שיחררו לתקשורת מרירות ותסכול. מה רוצים ממנו. הרי על התוספת לביטחון סוכם בעבר ועכשיו, כפי שכבר סוכם, מועלית ההצעה לאישור. אבל מה פתאום קיצוץ רוחבי אחיד בתקציבי המשרדים? הרי אז לא סוכם על כך. זה שר האוצר שעושה בעיות מתוך אגו פוליטי. ואז ברק שלף את פתרון הקסם שלו: הוא דרש לפרוץ את מסגרת התקציב ולא לקצץ "בעת הזו". האוצר לא הסכים להציע זאת, ולשרים לא היה אומץ להחליט על כך בניגוד להמלצת האוצר. בסוף הסכימו אנשי האוצר ששרי העבודה יחליטו בעצמם איזה סעיפי פעולה הם יקצצו לאחר ההפחתה, וכך תישאר בידם יכולת ההחלטה. שרי העבודה נאחזו בכך כבהישג. והממשלה אישרה.
סיכומו של דבר: שרי שס הוציאו עצמם מהוויכוח והצביעו נגד. הם כבר ישיגו את שלהם בדיוני ועדת הכספים. ברק הוכיח שוב שהוא איש פיקח היודע להיחלץ ממצבים שחכם לא נכנס אליהם, שרי העבודה הוכיחו פעם נוספת שכבר מזמן שכחו את בוחריהם, והם קשובים לבצע את הפקודה "לימין שור" כמעט בכל עת.
האוצר, ליתר דיוק, "נערי אגף התקציבים", הוכיחו שגם הם יודעים דבר או שניים בהתנהלות פוליטית. הם קיבעו את העיקרון שאין פורצים את מסגרת התקציב. אם מישהו מהדרג הפוליטי מעלה זאת, הם ידאגו לרשום אותו כאחראי להחלטה ותוצאותיה. יותר מכך - הפעם הם הוציאו עצמם מ"משחק" ההצעות. יחליטו השרים: רוצים ממשלה של 30 איש יחליטו גם איזה פעולה לקצץ. יחליטו השרים: רוצים תוספת של מיליארד וחצי שקל לביטחון [גם כדי לממן עוד תקן לאלוף, או לשלוח משלחות לסלון האווירי ולשלם בעור סוויטות במלון פאר] - יחליטו מאיפוא לקחת את הכסף.
מי שיצא נגד "הרודנים" מאגף התקציבים צריך עכשיו לקחת אחריות להחלטות. אנשי האוצר החליטו כנראה להעביר את האחריות לשרים ולחברי הכנסת ולהתמקד בצד הטכני של הביצוע.