כחלוף הזמן פוסע נועם שליט בהדרגה מתוך מיסתור פרטיותו אל אור הזרקורים, מן הסתם בעל כורחו, ככל שהוא הולך ומתייאש מתרומת הפוליטיקאים לסיכוי להחזיר את בנו. כך או כך, לתהליך הזה יש תוצאות: הוא כעת דמות ציבורית ובינלאומית, שבני השיח שלה הם בין השאר אנשים כסרקוזי. בכוונה או בלעדיה הוא שינה את מיצובו התקשורתי: לא עוד רק אב מתייסר הניצב נוכח הממשלה בתביעה לשחרור בנו, אלא גם גורם ציבורי המשתף עימה פעולה במגעים בינלאומיים. למגעים כאלה יש, מטבע הדברים, גם מטרות נוספות על שחרור גלעד, וביניהן-מינימיזציה של השכול ואי כניעה לטרור.
יתר על כן, ייתכן מאוד שמטרות אלו ניצבות בסדר העדיפויות של מוסדות המדינה אפילו גבוה יותר משיחרור גלעד, ומרגע שבחר שליט לפעול לשחרור בנו לצד המדינה ולא נכחה הוא כפף את עצמו לסדרי העדיפויות שלה, בין ביודעין בין אם לאו. בעשותו כן כפף עצמו גם לאופן שבו נקבע סדר העדיפויות הזה בכלל: החלטות שלטוניות הן תמיד תוצאה של מאבקי כח ושל אינטרסים פוליטיים שאינם תמיד לגופו של עניין, ואפילו כאבה הקשה מנשוא של משפחת שליט אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לכן, החלטתו של שליט להיחשף לאור הזרקורים היא, לטוב ולרע, גם החלטה לשחק על פי כללי המשחק הללו: אלה שני צידיו של אותו מטבע.
אין לקנא בנועם שליט. בנוסף לסבל הנורא ששבי בנו מסב לו הוא בוודאי עובר חיבוטי- קבר בהתמודדותו עם הדילמות המוסריות אליהן קולע אותו השיח הציבורי בעניין שחרורו, והקשה שבהן היא ללא ספק הוודאות הקרובה שהשחרור בתנאי החמאס יביא שפיכות דמים. אלא שבינתיים נוצרה מציאות חדשה: שליט בחר למצב את עצמו במקום המקנה לו כוח פוליטי (הנשען הן על פעילותו הבינלאומית והן על מעמדו הציבורי בארץ), והוכח שגלעד בחיים ושמצב בריאותו סביר.
צירוף נסיבות זה מזמן לנועם מפתח לשיפור הסיכוי לשחרור בנו וגם לפיתרון הדילמה המוסרית המונחת כעת לפתחו. במפתח השני מחזיק נתניהו, כך שיש מקום לעיסקה פוליטית פומבית בין השניים: נועם יודיע שהוא מתנגד עכשיו לדרישות החמאס ושהוא עומד על כך ששיחרור בנו יהיה לפי הנוסחה של אחד תמורת אחד. בתמורה יודיע נתניהו:
א. שגם ממשלתו מוכנה עכשיו רק לעסקת אחד תמורת אחד, ושהחמאס מוזמן לבחור את האחד הזה בכל עת.
ב. שאם יבולע לגלעד ישראל תחסל את הנהגת החמאס לפי רשימה שתפורסם פומבית וגם תפציץ פתחי מנהרות כל יום כל היום.
ג. שאם, מעתה והלאה, לא יתאפשר לנציגי הצלב האדום לפגוש את גלעד באופן סדיר יושוו תנאי מאסרם של אסירי החמאס לאלה של גלעד.
ד. שכל הפסקה של למעלה מ-3 חודשים (או כל פרק זמן אחר שייקבע ע"י הגורמים המקצועיים) בהעברת קלטות המעידות על מצבו של גלעד תביא לחיסול של לפחות אחד מתוך הרשימה דלעיל ולתקיפה ספוראדית של מנהרות.
ה. על שחרור חד- צדדי של מספר קטן של אסירי פת"ח שלא מתוך הרשימה שהציג חמאס ועל שיפור תנאי מאסרם של נוספים שלא מתוך הרשימה הזו.
יתרונותיה של עיסקה כזו רבים:
1. הכדאיות של החמאס להמשיך להחזיק בגלעד תפחת, ולכן יגדל הסיכוי לקיצור שביו.
2. מו"מ של אחד ויחיד תמורת אחד ללא מו"מ על זהותו הוא פשוט מאוד, מה שיקצר את תקופת השבי.
3. הסיכון לחיי גלעד לא יגדל מפני שפגיעה בו תסכן את חיי ההנהגה המחזיקה בו (המוגנת כרגע, מן הסתם, מכוח התחייבות ישראלית למצרים בתמורה למעורבותה במו"מ, שבמבחן התוצאה לא תרמה מאומה ולא הניבה מאומה).
4. רוצחים לא ישוחררו לרחובות ולכן תיפתר הדילמה המוסרית של נועם, של שרי הממשלה ושל ראשה.
5. הנהגת החמאס תצטרך לבחור בין דיווח על מצבו של גלעד לבין ירידה למחתרת לפני הבחירות.
6. מצרים תורחק מהמו"מ ולא תוכל לגזור קופונים לטובת חביבה אבו מאזן.
7. החמאס, שיכשל בשחרור אסירים, יאבד יתרון פוליטי על הפת"ח לקראת הבחירות, וכך יימנע מתן פרס לטרור.
8. האמריקאים יקבלו ישירות מישראל מחווה של תמיכה באבו -מאזן במקום שיקבלוה מהמצרים, והדיווידנדים ישארו כולם בישראל.
9. האינטרס העליון של המדינה באי כניעה לטרור- יישמר.
אשר ליתרונותיה הפוליטיים של עיסקה כזו עבור נתניהו אישית חבל להכביר מילים: סוף-סוף יוכל לסכור את פיות המלגלגים עליו על שאיננו מיישם את שהטיף לו בספרו "מקום תחת השמש".
מבין השניים- שליט ונתניהו- רק שליט יכול ליזום מהלך כזה מפני שנתניהו ירש את המו"מ בקוויו הנוכחיים מקודמו. הירושה כוללת גם מחוייבויות-ציבוריות ואישיות- למשפחת שליט, ורק היא יכולה לשחרר את נתניהו מהן. יוזמה כזו משולה, מבחינת שליט, לביתוק קשר גורדי, וקור הרוח שהפגין עד כה אכן מבטיח טובות בעניין זה. אם אכן ינקוט בה ייזכר לעד, לא רק בארץ אלא גם בעולם החופשי, כלוחם החירות הראשון שניצח את הטרור לבדו וללא שפיכות דמים.