הפרשה כולה שופכת אור בהיר על מצבה הבלתי-אפשרי של הרשות הפלשתינית. היא נתונה בין הפטיש והסדן – ליתר דיוק, בין כמה פטישים וסדן אחד. פטיש אחד הוא ישראלי. הרשות הפלשתינית תלויה לחלוטין בשלטון-הכיבוש. כפי שמעידה פרשת הטלפונים, שום דבר לא זז בגדה המערבית ללא אישור ישראלי.
בנימין נתניהו מדבר על "שלום כלכלי", תחליף לשלום המדיני. כלומר, הטבות כלכליות במקום עצמאות לאומית. זה מוכיח, אגב, עד כמה רחוק נתניהו מאלילו, זאב ז'בוטינסקי, שלגלג כבר לפני 85 שנה על המנהיגים הציוניים המשלים את עצמם שאפשר לקנות את העם הפלשתיני בכסף. שום עם, אמר, אינו מוכר את עצמו תמורת הטבות כלכליות.
ראש-הממשלה של הרשות, סאלם פיאד, נפל לתוך המלכודת הזאת. הוא מצביע על השיפור שחל, לדבריו, בגדה עם הרחקת כמה מחסומים והקמת קניון מפואר בשכם. תוך שנתיים, אמר, יהיו הפלשתינים מסוגלים להקים מדינה פלשתינית. הוא מתעלם מהעובדה שצה"ל, הריבון בשטחים הכבושים, יכול לשים קץ לכל המאמצים האלה כהרף עין. המחסומים יחזרו ויוכפלו, על הערים יוטל עוצר, הקניון ייהרס. כל קניון בגדה מגביר, למעשה, את התלות ברצון הטוב של שלטונות הכיבוש.
פטיש אחר הוא אמריקני. הרשות הפלשתינית חיה מכספי ארצות-הברית וגרורותיה באירופה. כוחות-הביטחון הפלשתינים מודרכים על-ידי הגנרל האמריקני קית' דייטון. וושינגטון מתייחסת אל אבו-מאזן כפי שהיא מתייחסת אל הנשיא קרזאי באפגניסטן וראש-הממשלה מליכי בעירק. הוא "הבן-זונה שלנו". הוא קיים כל עוד נרצה בו, וייעלם כשלא נרצה בו. אילו הייתה וושינגטון מתנגשת עם ירושלים, הייתה רמאללה יוצאת נשכרת. אך כפי שמראה פרשת גולדסטון, קיים בינתיים תאום מלא בין ארצות-הברית וישראל. לאבו-מאזן אין ברירה אלא לרקוד לפי החליל הישראלי.
הסדן הוא פלשתיני. כרגע, הציבור הפלשתיני הוא פאסיבי. הוא עייף, תשוש, מתוסכל, מיואש. אבל פרשת גולדסטון מראה שמתחת לשטח הרגוע מבעבע הר-געש נסתר.
אנשי חמאס משווים את אבו-מאזן למרשל פטן, הגיבור הצרפתי של מלחמת-העולם הראשונה, שהיה אליל העם והצבא. במלחמת-העולם השנייה, כאשר שבר הצבא הגרמני את העוצמה הצבאית הצרפתית במלחמת-בזק שהיכתה את העולם בתדהמה, התפרק הממסד הפוליטי בפאריס. בצר לו, פנה הציבור אל המרשל הקשיש, שנכנע לגרמנים כדי להציל את מה שניתן להציל. אין ספק שהיה פטריוט צרפתי.
היטלר כיבד את המרשל, ובהתחלה התייחס אליו יפה. במשך שנה אף שקל לקבל אותו כבעל-ברית ולהעדיפו על פני מוסוליני. חלק גדול מצרפת נשאר "בלתי-כבוש", כלומר אוטונומי תחת מרות גרמנית, ושם קם "משטר וישי" (על שם העיר ששימשה כבירתו). אבל במהרה הידרדרו העניינים, פטן הפך למשתף-פעולה עם הנאצים, גם בהשמדת היהודים, "וישי" הפכה שם-נרדף לבגידה ואחרי המלחמה נדון פטן למוות (בגלל עברו המפואר, הומתק עונשו למאסר-עולם).
אינני חושב שזוהי השוואה הוגנת. רמאללה אינה וישי. חאלד משעל, הפועל מדמשק, אינו שארל דה-גול, מנהיג "צרפת החופשית" שפעל מלונדון. אך וישי משמשת כאות-אזהרה, והרשות הפלשתינית נמצאת על מדרון חלקלק. ישות הפועלת תחת כיבוש מסתכנת במשת"פות. המכות המילוליות של חמאס מגבירות את מצוקת אבו-מאזן ואנשיו.
ההוראה הראשונה של אבו-מאזן לוותר על הדיון בדוח גולדסטון מכשילה גם על המאמצים להתגבר על הפילוג בין הפלגים הפלשתינים.
המצרים מפיצים ידיעות על הסכם פנימי קרוב, ואף מדליפים את תוכנו. קשה להאמין שאכן ייצא מזה משהו. חמאס נדרש לוותר על שלטונו הבלעדי ברצועת-עזה, וקשה להאמין שיעשה זאת. אבו-מאזן נדרש להתמודד עם חמאס בבחירות חופשיות – וגם בזה קשה להאמין. עוד יותר קשה להאמין שהאמריקנים יסתכנו בבחירות כאלה. הם כבר הודיעו שהם מתנגדים לאיחוד.
התקשורת הישראלית מדווחת בשמחה שהשנאה בין פת"ח וחמאס גדולה עכשיו יותר משנאתם לישראלים. אין זו תופעה בלתי-מוכרת בהיסטוריה. במהלך מלחמת היישוב העברי בשלטון הבריטי, הורה דויד בן-גוריון למסור את לוחמי אצ"ל לבולשת הבריטית, ורק ההתאפקות הבלתי-אנושית כמעט של מנחם בגין מנעה מלחמת-אחים. לוחמי-השחרור האיריים הרגו זה את זה בסיטונות כאשר הבריטים הציעו פשרה. דברים כאלה קרו גם במקומות אחרים.
אם יהיה על הפלשתינים לבחור, אין לקנא בהם. מצד אחד, תנועת החמאס מצטיירת כתנועה בלתי-מושחתת, הנאמנה למאבק השחרור נגד הכיבוש הישראלי. אך המשטר הדתי-קנאי, שהחמאס מנהיג עכשיו בעזה, זר לרוחם של פלשתינים רבים. ואילו הרשות הפלשתינית מצטיירת אומנם כגוף מושחת, המשתף פעולה עם ישראל, אך הוא הגורם היחידי המסוגל לגייס את תמיכת האמריקנים בעניין הפלשתיני.
לחמאס אין כיום אלטרנטיבה, מכיוון שגם הוא מקיים שביתת-נשק עם ישראל. ואילו התקווה ביכולתו של אבו-מאזן להביא שלום הולכת ומתעמעמת.
