במלחמת יום הכיפורים נחלנו ניצחון מהגדולים בהיסטוריה. רוסיה שהופתעה נחלצה אחרי 4 שנים, עשרות מיליוני הרוגים וחורבן רוב עריה, צרפת נכבשה. צבאנו, בתום 16 ימים, איים על קהיר ודמשק. איך הצלחנו להפוך תפארת כזאת לדיכאון שנתי של אבל ונחיתות, שעודד אויב מוכה לחגוג "ניצחון אוקטובר" במקום תבוסה?
ואיך אנחנו מרשים לכל אישיות זרה - בתום הכנסת האורחים שלנו - לעשות עלינו את צרכיה: לגנות ולהטיף מוסר? מדינאי ישראלי יגנה במוסקבה את מעשי הרוסים בצ'צ'ניה? הלא אפילו על קלונה של פלשתין-רמאללה (רצח אסירים בעינויים, התעמרות, שחיתות) אנחנו מחפים!
ארדואן הטורקי מייסר אותנו על יחסנו לפלשתינים ואנחנו איננו משיבים ב"קשוט עצמך": 14 מיליון כורדים שאינם זוכים למדינה ואפילו בשפתם אסור להם לדבר; המוני מתנחלים שטורקיה שלחה לתוך שליש משטח קפריסין שכבשה, והם שם הרוב. אם ישראל הרשמית זהירה עדיין, האין לנו עיתונאים, תלמידי מחקר, ח'כים?
ואיזה שד כפה על צה"ל "להודות באשמה" בפרשת הילד מוחמד אל דורה, ואת צדקתנו היה צריך להוכיח יהודי צרפתי בצרפת?
נציג ישראל ונציג זר מאחורי הדוכנים שלהם, ומולם התקשורת: הזר תוקף והישראלי מתגונן בנימוקי "ביטחון", מתחמק מכל טענת זכות, אותה הוא משאיר לערבים. אולם הטיעון הביטחוני אבוד מראש, מפני שאם תביעתנו לחברון היא רק ביטחונה של ת"א, מדוע לא יתבעו הפלשתינים את ת"א לצרכיה של חברון פלשתינית?
ירדן, שכבשה את יו"ש וירושלים בניגוד לחוק הבינלאומי, מתיימרת להכתיב לנו מה לעשות בירושלים, ומלכה מדבר אלינו בטון של מורה קפדן לתלמיד מפגר. זה גמולנו, שוויתרנו על טענת הזכות שלנו: חלוקת הארץ ב-1922 ע"י הבריטים, שנתנו לערבים (מאוחר יותר החליטו שהם "פלשתינים") שלושה רבעים מהשטח להקים בה מדינה שתיקרא "ירדן", למרות ש- 70% מתושביה פלשתינים, ולתבוע כך שתי מדינות מתוך השטח שחבר הלאומים פסק לעם היהודי, ולו בלבד, כ"בית לאומי". השתקנו את זכותנו ההיסטורית כדי שלא להרגיז את הירדנים, וקיבלנו שלום קר, נוסח מצרים.
ואכן, מדוע עולים שרים וראשי ממשלה שלנו לרגל לקהיר, בעוד המצרים מחרימים את ירושלים? ומדוע שגרירינו בקהיר ובעמאן חיים בבידוד כמצורעים, בעוד שגרירי קהיר ועמאן בת'א מחוזרים ומכובדים? כל הדיפלומטיה - גינוני כבוד, כי כבודו של הדיפלומט הוא כבוד מדינתו. יחידה היא ישראל, שמוחלת על כבודה.
הרשינו לפלשתינים לבנות בהר הבית את גדול מסגדיהם וגם - להכניס להר כלים כבדים שבהם השמידו את שרידי קודשינו בהר. אסרנו על עצמנו תפילה, אפילו במלמול שפתיים. אנחנו הבאנו כך על עצמנו את טענתם שמעולם לא היה בהר בית מקדש יהודי, וגם את הפיכתו למוקד של מהומות.
לפי אוסלו, קבר יוסף חייב להיות פתוח בפני ישראלים יהודים וגם כל אזור A, כולל שכם וחברון. לפי אוסלו, הרש"פ חייב להסגיר לישראל עבריינים שביצעו פשעים נגדה, ומערכות החינוך והתקשורת - להיות נקיות משנאה והשמצות. אף התחייבויות לא קוימה. אימתי, מספסל הנאשמים שעליו הושיבו אותנו אבו מאזן ומרעיו, השמענו ולו שמץ מן האמת המכוערת והמסוכנת על פשעיה של הרשות הפלשתינית?
התשובה לכל השאלות היא בתחום הפסיכיאטריה, לא הפוליטיקה.
אך אין צווי-אישפוז לאומות מופרעות.