אבו מאזן הרוויח ביושר את חוסר הרלוונטיות שלו. רק לעתים נדירות בהיסטוריה ניתנת למנהיג הזדמנות לתקן את שגיאות קודמו, ולהתקדם מחדש לכיוון הנכון מהנקודה בה קודמו פנה לכיוון השגוי. ראש ממשלת ישראל הקודם, אהוד אולמרט, הציע לו הצעה לפתרון הקבע שעלתה בוויתוריה אף על ההצעה שניתנה לערפאת בקמפ-דייויד על-ידי אהוד ברק וביל קלינטון.
אבו מאזן היה יכול לקבל את ההצעה, לקבל אותה בהסתייגויות, או להציע וויתורים מצידו. אך הוא, כקודמו, העדיף להיות דובון לא-לא ולסרב. במקום זאת, הוא בחר לחזור לעיסוק הקל והנוח מבחינתו - תעמולה אנטי-ישראלית. בכך הוא הוכיח, כי אין לו את היכולת המנהיגותית הדרושה כדי להוביל לשלום. כיום, לאחר שסירב לחדש את המשא-ומתן עם ישראל, הוא מאיים כי לא יתמודד על תפקידו מחדש.
גם אם יתמודד, ספק רב אם יזכה בתפקיד, וגם אם יזכה, אין ספק כי הוא לא יכול להוביל לשום כיוון, פרט לזה המותווה בלאו הכי על-ידי החמאס. החמאס, לתשומת לב הפוליטיקאים ההזויים שמוכנים לדבר אתו, מצהיר בגלוי כי הוא מתכוון להשמדת ישראל. לכול אלה המנסים להבהיל אותנו כי עם לכתו של אבו מאזן תוחלף הדרישה לשתי מדינות בדרישה למדינה דו-לאומית, ניתן להצביע בפשטות על כך, כי גם כעת לא מוכנים הערבים שאחת משתי המדינות תהיה יהודית, ולכול היותר הם מוכנים לכך שהיא תהיה דו-לאומית. בכל מקרה, אותי מבהילים הוויתורים שהמנהיגים שלנו מציעים לעשות מיוזמתם, יותר מאשר הדרישות שמעלים אויבינו, ושאנו מסרבים להיענות להן.
אך מעמדו של אבו מאזן הם כבר חדשות העבר. המזרח התיכון עובר בתקופה זו מטמורפוזה שתשנה אותו עד הקצה. הסימפטום הבולט ביותר לשינוי הזה הם ההתבטאויות של ראש ממשלת טורקיה. טורקיה בחרה להצטרף לציר אירן-סוריה, והיא בדרך להפוך לרפובליקה איסלאמית על-פי המודל האירני. המזרח התיכון הבין, כי מדינות המערב וארה"ב לא יצליחו בטיפולם בגרעין האירני יותר מכפי שהצליחו עם הגרעין הצפון קוריאני. הם החלו להתאים את עצמם למציאות שתיווצר כשאירן תיהפך למעצמה אזורית, ובעקבות כך אולי אף למעצמה עולמית. שינוי שיאפשר לאירן להפעיל בחופשיות רבה את זרועות הטרור הידועות לשמצה שלה. בעתיד הקרוב אנו נראה יותר ויותר מדינות באזורינו מיישרות קו עם המדיניות האירנית, ועם דרך החיים האירנית. אין צורך להסביר מה משמעות השינוי הזה לגבי ישראל.
בהינתן המדיניות הנוכחית של נשיא ארה"ב ושל האיחוד האירופי ומרכיביו, ישראל אינה יכולה לעשות הרבה כדי לשנות את התרחיש הזה. גם אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למציאות החדשה שתיווצר, אשר כוללת איומים קיומיים בצד חוסר תוחלת מדינית. אניח למומחים הצבאיים להכין את דרך ההתמודדות עם האיומים הקיומיים. במיוחד שלגבי מרביתם השתיקה יפה. אוסיף כמה מילים לגבי חוסר התוחלת המדינית. למציאות הזו יתקשו להסתגל במיוחד הפוליטיקאים של השמאל, שאמונים על מציאת פתרון בכול מחיר, כאילו אין צורך בשניים לטנגו.
הם יאמרו בוודאי, כי המציאות הדמוגרפית תחייב אותנו להתקדם לפתרון. גם בנושא זה אפנה אותם למומחים ממני
1. ובכול זאת, הם יתעקשו, איננו רוצים לשלוט בבני עם אחר. לכך אני יכול להסכים, ויש לי גם פתרון אפשרי. אם זו אכן המוטיבציה שלהם, אין סיבה שאנשי השמאל לא יאמצו אותו.
הפתרון מתבסס על כך שבקופת בנק ישראל שוכבים כעת 61 מיליארד דולר
2, שבנק ישראל לעולם לא יוכל למצוא להם שימוש. אם ינסה למכור אותם, יביא הדבר לייסוף מיידי בשקל, דבר שיפגע בייצוא הישראלי. כול שימוש בכסף לצרכים פנימיים בישראל יביא לאותה תוצאה. בינתיים היתרות ממשיכות לגדול בהתמדה. על-פי חשבוני מאפשרות יתרות אלה לתת כרבע מיליון דולר לכול משפחה לא יהודית מאזור יהודה ושומרון, שתעזוב את הארץ. בכסף זה תוכל המשפחה הזו לבסס את עצמה בכבוד בכול ארץ בעולם שאליה תבחר להגר. אסור בשום אופן להפעיל את הפתרון הזה בכפייה, ואסור אפילו להיתפס כמי שמשדלים מישהו להתפתות אליו. להפך, אנו צריכים להציע זאת כמחווה של רצון טוב ופיצוי למי שעקב חוסר התוחלת המדינית בוחר מרצונו לעזוב את האזור.
באשר לרצועת עזה, מאחר שהפיקוח שלנו על כניסת סחורות לרצועה בלאו הכי אינו מביא תוצאות, הגיע הזמן שנשלים את ההינתקות, ונעביר את האחריות לרווחת התושבים בעזה למצרים. אנו נוכחנו כבר לדעת כי המצב הנוכחי רק מקשה עלינו בזירה הבינלאומית, ולכן כדאי להביא לסיומו. מצרים אולי לא תאהב את הצעד הזה, אך הסולידריות הערבית המזויפת תאלץ אותה לקבל את התפקיד בעל כורחה. נסגור אפוא את המעברים באופן מוחלט, ננתק את החשמל, המים והתקשורת, ונניח למצרים לספק להם את כל אלה.