אובדן עשתונות השמאל

ולאותם שאכן רוצים לחזור ולהוות גורם משמעותי ומשקל-נגד איכותי למפלגות הימין, באשר זהו מצב שהינו חיוני ומאזן מאין כמוהו במשטרנו הדמוקרטי, נשיא עצה קטנה: שובו לעם ישראל, שובו להיות יהודים. שובו להיות ציונים. שובו להיות דמוקרטים ושובו להיות קפיטל-סוציאליסטים. האזינו לרחשי לב העם והתרחקו מרע, התרחקו מהיותכם פוסט-יהודים, פוסט-ציונים, פוסט-דמוקרטים ואנטי-סוציאליסטים, התרחקו מאידיאולוגיות עממי-הים הזרות לנו ולרוחנו. זו המחלה חשוכת המרפא לכאורה שלקיתם בה ואשר הבוחר כיום מתחשבן עמכם בעטייה ובצדק. שובו לעם ישראל, שובו הביתה.

ניתן בנקל לחזות באותם פטפטני הביצים של הרדיו והטלוויזיה אשר מנתצים כל מוסכמה דמוקרטית, כל שבריר של אתיקה עיתונאית. הללו חומסים את המיקרופון הממלכתי לעצמם ומביעים דעתם התלושה, החלושה והאווילית, זו שמספר המאזינים החפצים לשמעה נושק את האפס המוחלט, תוך שמתעלמים מכל חוק ותקנה במשטרנו הדמוקרטי. מועצת העיתונות הפכה לבדיחה עצובה. העומדת בראשה, הוכיחה עד כמה מסוכן לתת בידי שופטים עליונים (בשירות פעיל ובדימוס), כל תפקיד ממלכתי שהוא, למעט, אולי, שפיטה. כן, אדוני "הבדימוס" אהרן ברק הכוונה בייחוד אליך. והרי בהיותם שופטים עליונים, רובנו איננו סומכים על שיפוטם הערכי וחסר הפניות מצידם, מדוע אם כן נסמוך עליהם כאשר פרשו מכס המשפט בעוד אשר כעת חופשיים הם לבטא ביתר נחרצות את דעותיהם החד-צדדיות? האם נכניס לביתנו את החתול אשר אמור לשמור על השמנת? עיתונאים מכל רחבי המדיה בורשים מעל גבם בבוז ניכר את סמכות מועצת העיתונות ומציגים עצמם והמועצה באור נלעג. הגוף המפקח על אתיקת העיתונות חייב לעבור מהפכה מקפת, מערכתית, צורנית ומהותית על-מנת לעמוד בפני האתגרים האנטי-דמוקרטיים אשר עיתונאי ישראל בהתנהלותם המבזה מציבים בפני הציבור. והאם "הבדימוסית" העומדת בראש מועצת העיתונות אינה עושת דבריהם של עמיתיה זה לא מכבר?

האם החודשים הארוכים שבילו אנשי "יוזמת ז'נבה" משך שנת 2008 בארה"ב תחת חיבוקו החם של סניף "שלום עכשיו"-ארה"ב בראשותו של אותו מיודענו לשמצה יוסי ביילין, כאשר הם עמלים להקים את הארגון נוגד-ישראל ג'יי-סטריט ומטפטפים רעלניהם במוחותיהם של יועצי האחיתופל "הישראלים" של אובמה, אינם מעידים על אובדן עשתונות? האם יציאתם במצח נחושה של ביילין ומרעיו כנגד הדמוקרטיה הישראלית וכנגד הבוחר הישראלי ורצון העם, אינה מעידה על היסטריה?

והכיצד נשכח את מלחמתם לשימור שליטתם של חברי "כנופיית שלטון החוק" בעצם ימים אלו, אלו הטורפים אשר אינם מתירים לטרפם לחמוק מבין שיניהם. נבהיר, הטרף הינו אנו כולנו. אנו שריבונותנו נחמסה מעימנו בידי 'אנשי האופל המשפטי' משאך עמדו הללו על העובדה כי העם מאס בעריצותם, בהתנשאותם, בבוזם ונטה אלקטורלית הרחק מהם. תגובתם אינה רציונלית, תגובתם ההיסטרית כוללת ניסיון הידוק נוסף (וכולל גדיעת ידי המתנגדים בנוסח סעודי ידוע), של עניבת חנק שלטונם על העם בישראל. הללו מצאו מסלול עוקף דמוקרטיה בדמות בית המשפט העליון, הפרקליטות והיועץ המשפטי לבית המשפט העליון. חלילה לנו לכנות את משרתם הנרצע של העליונים כ"היועץ המשפטי לממשלה", באשר אינו כזה, הוא הרי שליחו של בית המשפט העליון להביא את ממשלת ישראל ובאמצעותה את כנסת ישראל לעשות את דבר "העליונים". היועץ המשפטי לממשלה כיום מייעץ ל"עליונים" כיצד לשלוט בדרך הקצרה והיעילה ביותר במהלכי מדינת ישראל. אהה, דרך אגב, הוא נקרא גם "היועץ המשפטי לממשלה". להוסיף חטא על פשע, מתלונן אותו מזוז על התקשורת כי אינה מגלה חזית אחידה דיה ואינה תומכת בשלטון "העליונים". שומו שמים, מספר עיתונאים משרכי דרך, העזו לכתוב דעה עצמאית בניגוד להנחיות "כנופיית שלטון חוק". [ראה גם: לדור ומזוז מסכלים את הדמוקרטיה] "החבר'ה מרחביה" אשר פונקו משך שנים רבות בצמר הגפן האתרוגי בידי עיתונות חד-צדדית, שוטמת ימין בעליל, אינם מסוגלים לעמוד ולהישיר מבט אל הדמוקרטיה, והרי "דמוקטטורה שיפוטית" היא משנתם ובשיטת משטר זו אליבא דעליונים על כולם לשרוק ולהתיישר בקו מריונטי אחד. ועדיין ישנם מלחכי הפינכה הקבועים מבין כלבי המדיה אשר מקווים ללקט פירורים מצלחתם של העליונים ומשכירים עטם לצד החזק לדעתם הנמצא ממילא בצד הפוליטי האהוד עליהם. הם הלא אינם אמורים להיות 'כלבי השמירה של הדמוקרטיה'. לטעמם, עליהם להיות כלבי השמירה של "הדמוקטטורה השיפוטית" כנגד הדמוקרטיה. הם הפכו לכלבים הטורפים של הדמוקרטיה. ולפתע, אך משך צמד השנים החולפות, להוותם של חברי 'כנופיות שלטון החוק', המשפט והמדיה, מרד בהם ציבור הפלוואים, נקעה נפשו מהם והינו עולה על הבריקדות לנפנפם להיכן שהם שייכים. הבוקה והמבולקה, ההיסטריה ואובדן העשתונות ניכרים אצל אלו העומדים לאבד שלטונם המושחת על עם ישראל.

גם שליחו המובהק לכאורה של האיחוד האירופי, זה הסוכן הזר במסווה, של מובילי הקו האירופי הפרו-איסלמי, פרו פלשתיני, פרו-ערבי במדינת ישראל, והמדובר כאן בעיתון הארץ אשר אינו טומן ידו בצלחת ומבצע לוליינות פורחת באוויר על-מנת להעביר המסר כי אנו כה מנודים ומושמצים בעולם, עד כי חובה עלינו להסגיר את מדינת ישראל לידי פורעיה בנוסח "מדינת כל אזרחיה" וזאת על-מנת להפיס דעתם של המשמיצים. אין תמה איפוא כי עיתון זה מעניק כותרות ראשיות למבצעי החרמה מתוזמרים של תוצרת ישראלית בבריטניה בנוסח "תתחילו לפחד תושבי ישראל, ליחצו על הממשלה להיכנע לפלשתינים, לפני שכל העולם יחרימנו". אין תמה גם כי התבטאותו של אותו פלוני המעמיד פני שופט, גולדשטיין (אופס, גולדסטון...), בתגובה לדברי נשיא מדינת ישראל כנגד הדוח השקרי והאווילי בחוסר מקצועיותו המשפטית שהלה הפיק, מקבלת כותרת ראשית הזהה להתבטאותו של נשיאנו ביום החולף. רוצה העיתון לומר: "גולדסטון ושמעון פרס נמצאים על מישור שווה ומילתם אכן כך". למה הדבר דומה, לרמיזות שונות בעיתון הארץ דרך הבלטת ידיעות הקשורות בחמאס העזתי, כי החמאס וישראל נמצאים על מישור שווה וטוענים בנוסח "התוקפן הרצחן וקורבנו חד הם", ממש בנוסח גולדסטוני ידוע לשמצה. כאילו שאומרים "האנס והנאנסת נמצאים על מישור שווה", למה? ככה! אין תמה איפוא כי העיתון טורח לראיין את גולדסטון ראיון מקיף וכמובן יתן לכך כותרות של קידוש לבנה. רוצה העיתון לומר, "מילתו של גולדסטון, אמינה עלינו ממילתה של מדינת ישראל, או למצער כמותה". הרי לנו חתרנות עיתונאית תחת אושיות השלטון הלגיטימי הישראלי במסווה נאורות ודיווח נאות לכאורה. הפגנה של כמה עשרות עלובים פלשתינים בברזיל כנגד שמעון פרס, הפגנה שאינה שווה ולו מילת דיווח אחת מפאת נלעגותה ואפסותה, מקבלת בעיתון הארץ כותרת במקום מרכזי ובולט (גיליון האינטרנט של 12 בנובמבר 2009), משהו בנוסח הדיווח של הפגנות עשרות אלפים במקום אחר, בנושא אחר. אין לתמוה גם על כי מאות מגיבים מתלוננים מרה על אודות צנזורה דרקונית של תגובותיהם, ולו רק עקב הבעת דעתם הנוגדת את דעתו השמאלנית קיצונית של העיתון. הדבר מזכיר לנו כולנו, כפי שפורסם זה לא מכבר, על אודות פקולטות מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, אך ברי כי הבעיה מקיפה את כלל החינוך האקדמי בישראל. מתקיים שם זה זמן רב מסע סתימת פיות על-ידי מרצים שמאלנים קיצונים אשר מחבלים ופורעים בחופש האקדמי לאשורו, מנצלים אותו ניצול נבזה על-מנת לכפות על הסטודנטים הנוכחים בשיעוריהם את דעותיהם השמאלניות הקיצוניות אשר אינן לגיטימיות במסגרת המקום והזמן, וזאת במסווה נכלולי ונלעג של "חופש אקדמי".