כששוביניזם נתקל במחפשי כותרות

מה שמשך את תשומת הלב לאור הדיווח על דרישת ח"כ תירוש להעמיד לדין, הוא זיכרון האירוע בו הייתה מעורבת הח"כית הנכבדה בעצמה. ביולי 2008, בעת דיון בוועדת החינוך של הכנסת, מפסיקה רונית תירוש את מזכ"ל הסתדרות המורים באמצע דבריו וצועקת למיקרופון "אדוני היו"ר, אני לא מאמינה, היא קראה לי חתיכת חרא". היא – הכוונה לשרת החינוך באותם הימים יולי תמיר. לא כך אמרתי, התגוננה תמיר. אמרתי שאת הזבל והחרא שאתם (רונית תירוש בתפקידה הקודם כמנכ"ל משרד החינוך) השארתם אנחנו מנקים. אבל זה לא מספק את תירוש ושוב היא חוזרת בקולי קולות "אני לא מאמינה, היא קראה לי חתיכת חרא". כך זה נמשך. הדיון נקטע, היו"ר, הרב מלכיאור נראה נבוך, ורונית תירוש הצליחה במשך פחות משישים שניות לצעוק לפחות שלוש פעמים למיקרופון "היא קראה לי חתיכת ח"... מובן שמצלמות הטלוויזיה תיעדו הכל במרץ. שרת החינוך הייתה במבוכה ובמגננה, הפרשנים צחקקו ופירשנו, ורונית תירוש הצליחה לככב במהדורות החדשות ולהיכנס גם ליוטיוב (מצ"ב התיעוד) עם הביובית. לא ברור מה בדיוק אמרה השרה דאז תמיר ומה שמעה, או חשבה ששמעה, רונית תירוש. עצם העובדה שלא היססה לחזור משך שניות ארוכות בפני מצלמות הטלוויזיה ובפני קהל השומעים על הדברים כמתואר אינו מקנה לה נקודות זכות כמי ששומרת על שפה נקייה ויישוב הדעת. אין ספק כי אם אמר ניר חפץ אפילו משהו ממה שמיוחס לו בהקשר הזה היו אלה דברים בלתי ראויים. טוב שהתנצל. גם השרה לשעבר יולי תמיר אינה יוצאת טוב מהאירוע שהוזכר אפילו אם אמרה את הדברים כפי שהיא מתארת. אבל הלהיטות של רונית תירוש לקפוץ ולנסות לתפוס כותרות בהזדמנויות כאלה אינו מהסוג המוסיף כבוד. במקרה האחרון נפגשו השוביניזם עם גסות הרוח או עם רדיפת הכותרות. דרישות לחקור/להעמיד לדין כדי להשיג כותרת אינן מתיישבות עם המטרות האמיתיות של בדיקה מעין זו.