אלוהים, מה עשיתי לכם???

כל כך הרבה רשע. כל כך הרבה רוע. כל כך הרבה חימה כבושה וזעם שפוך. כל כך הרבה נאצות. כל כך הרבה חרפות וגידופים. וכל כך מעט רוך וליטופים. כל כך הרבה דברי סרק והבל. כל כך הרבה בוץ וזבל. כל כך מעט איפוק ומתינות. וכל כך מעט סובלנות ונחמה. אלוהים, מה עשיתי לכם שכך אתם מנאצים אותי (אכן גם מלשון נאצי!)? אני אוהב את המדינה לא פחות מכם, דורשי רעתי, וכואב את כאביה בדיוק כמוכם. היא יקרה לי כפי שהיא יקרה לכם, מנאציי, ואני מנסה לעשות, ביושר ובהגינות, את המיטב שאני מסוגל לעשותו בפינה הקטנה והשקטה, חלקת אלוהיי, שבה אני חי את חיי השגרה הצנועים שלי. יש לי - בדיוק כמו לכל אחד מכם - דעה. אני מנסה, כמיטב יכולתי הדלה והמוגבלת, לבטא אותה, פעם כאם ופעם לא-כאן, פעם כך ופעם אחרת. אני אוהב לגוון. על טעם ועל ריח אין הכרח להתווכח. על טעם ועל ריח אפשר - ומומלץ - לשוחח. אני מבקש לשוחח. זה הכל. אסור לי? אני מנסה לקיים שיח ענייני ושקט, כי כאשר רבים, צועקים ומגדפים - הכל מתפרע ויוצא מכלל שליטה. אני לא חש נוח כאשר אני מאבד שליטה. מה העניין? לפני שנים אחדות כתבתי סיפור ("זבובים") סיפור על עוללות הכיבוש, סיפור על עוולותיו. לפני ימים אחדים הוא פורסם כאן, ב"חדשות מחלקה ראשונה" וקומם עליי, כדי בזיון וקצף, אנשים שאיחלו לי רע ומר. חלק מהקוראים השיג את מספר הטלפון שלי - 04/6065279 - ודאג להשאיר לי את חותמו הקולי, המלא רפש מילולי זוועתי, על "המזכירה האלקטרונית" שלי. אלוהים, מה עשיתי? כבכל סיפור, גם בזה, הצנוע והשולי שלי, מהולים המציאות והדמיון. לא לי לקבוע משקלו של מי מן השניים רב יותר. לתומי סברתי, שאף כי יש בסיפור היגד, אמירה, ויש בו נקיטת עמדה והבעתה, יש בו גם - תמים קדוש שכמוני, פתי מאמין - ערך-מוסף, אמנותי. לא שיערתי שאין עם מי ואין על מה מה לדבר ולכתוב ספרות - אף לא פרוזה! - במקומותינו, קל וחומר לא ספרות ששואבת את חומרי הגלם שלה ממעיינותיה העכורים והמעופשים של הוויית חיינו. לא שיערתי שרק בודדים, אם בכלל, יקראו את ה"מאמר" כסיפור, כמשל. רציתי להגיד (בחרתי לבטא זאת באופן ספרותי) ועודני אומר זאת (הפעם במלים יבשות מכל לחלוחית ספרותית) שהכיבוש משחית. הוא משחית אותנו לא רק בחזית אלא גם - אולי בעיקר בעורף. את ביטויי ההשחתה אתם ואני פוגשים כמעט בכל מקום ובכל עת - גם במקומות שבהם לא צפויה, לכאורה, להיות לכיבוש כל נגיעה וכל השפעה שהיא. מותר לי להביע דעה. מותר למי שמתנגדים לדעתי להביע דעה. הבעת דעה מותרת לכול. מותר להידרש לגופה של טענה אבל אסור להתנכל לגופו של טוען. שלא בטובתי הייתי, לפתע, השליח המביא את הבשורה השחורה. לא מעט אנשים רצו להרוג את השליח. הם אמרו זאת ישירות, מפורשות, בשפת-ביבים משתלחת, מגדפת, מנאצת ונועצת, בארסיות מובהקת, את פגיונה הרעיל. שימשתי כולא-ברקים לסערות הנפש של קוראים. גם עכשיו מעונן ועוד תיתכנה סערות. תעזבו אותי, אני לא העניין. אני לא חשוב. אני קטן ושולי. קחו לעצמכם שעת-נפש רוגעת ושוקטת ולכו אצל המלים הטובות, הקסומות, של הסופר הדגול גבריאל גרסיה מארקס, חתן פרס נובל לספרות, שכתב ספר מופלא 'לחיות כדי לספר', על תהליך צמיחתו כסופר. הפרק הראשון, 'מה אני אגיד לך', פורסם לפני שבועות אחדים במוסף 'הארץ'. הכתיבה הגאונית הזו מוכיחה וממחישה עד כמה יפות עשויות מלים להיות. קחו לכם זמן וקראו, לכל המעט, את הפרק הזה ואולי תתמלאו עדנה ונועם, רוגע ונוחם. וגם אז, אם וכאשר תתקיפו אותי, אולי תקהה מעט המאכלת שבלבכם והנעיצה של פגיונכם בי תהיה נסבלת יותר, אם יש בכלל עם מי ועל מה לדבר... אני מודה ומתוודה: אני רגיש. אני פגיע. פגעתם בי. העלבתם אותי. אני נושא עמי את העלבון אבל קשה וחריפה ממנו היא התחושה שמקום שהיה אמור להתמלא אהבה - מתמלא שנאה. מותר לדבר ומותר לכתוב וחבל ועצוב לשנוא אם אפשר לסלוח ולאהוב. בתקווה.