פנינו לשלום ולא להתאבדות

במאמרו המוזר, שמעיד על כותבו כאילו הגיע מהחלל החיצון, כותב ומחזק עוזי אורנן את התזה אותה משמיעים הפלשתינים פחות או יותר משנת 70: "ישראל מקפחת את העם הפלשתיני ודואגת ליהודים הן בפלשתין הכבושה והן בתוך 'הגבולות המקוריים'", כך אורנן. נו, כאן אומנם לא המקום להתווכח היכן עוברים אותם גבולות מקוריים, האם הם מימי האימפריה העותומאנית, או מימי שלמה המלך? אבל יש משהו מציק מאוד במאמרו של של אורנן, שכנראה לא גר כאן בזמן האחרון... בשטחי יהודה ושומרון הממשלה נאלצה להפריד את הנתיבים והכבישים של יהודים וערבים, משום שבאותה שעה שאחמד היה יכול לנסוע בבטחה בכבישים אלו, שכנו לכפר - אברהם, לצורך ההמחשה - היה נתון במארבי מחבלים, בירי צלפים ובשאר ירקות. אז הנה כיסינו את הסיבה מדוע הפלשתינים היום מוגבלים יותר בתנועתם. בינתיים, על כל מחבל יהודי הזוי כזה או אחר, אצל בני דודינו היה ניתן למצוא עשרות אלפים. בתחומי "הקו הירוק" המצב לא שונה בהרבה, אלא שכאן בוחר אורנן להראות כמובן רק צד אחד של המשוואה. ניקח לדוגמה את אזור הגליל, בו מיודעינו ערביי ישראל עושים ככל העולה על רוחם בתחום הבנייה הבלתי-חוקית ואין פוצה פה ומצפצף. הביוב זורם ברחובות? נסו לבקש מהמועצה את ספר התקציב שלה ולראות מי שילם מיסים. ערביי ישראל זוכים לביטוח בריאות, יכולים ללמוד באוניברסיטה, להוציא רישיון נהיגה וגם להתקבל לעבודה. לתושביה הערביים יש זכות לכל דבר. אבל צבא הם לא עושים, כי הם לא ישרתו ב"צבא הכיבוש". אז מה עם שירות לאומי במגזר הערבי? לא ולא, בגלל רוב של כמה בדלנים ושייח' אחד, המיעוט המסכן לא מתכוון אפילו לנקוף אצבע למען מגזרו שלו, בעיקר משום ששירות לאומי הוא חובה של מדינת ישראל, מדינת היהודים. כמו-כן, באף מדינה בעולם לא נשמעות קריאות בלתי מושתקות להשמדתה כפי שקורה בקמפוסים בבאר שבע, בתל אביב ובחיפה, וחוסר התגובה הנרפה אין לו אח ורע בעולם, פן יכעס העולם על ישראל חפצת החיים. על שלום אתה מדבר, מר אורנן? שלום יקרה פה לדעתם של מרבית ערביי ישראל, רק כשאני ואתה לא נהיה כאן. התביעה לשינוי מהצד השני כבר שותקת למעלה מעשרים שנה, זה רק אנחנו שמסכימים לוויתורים טיפשיים יותר ויותר, ומכים על חטא שהצד השני, שרואה בסילוק העם היהודי מכאן מטרה, לא מבצע דבר אחד מהמוטל עליו. הן בתחום היישות הפלשתינית שהקמנו כאן באיוולת גמורה והן בתוככי הקו הירוק - בלוד, ביפו, בנצרת, בחיפה, בבאר שבע, בפתח תקוה ועוד. אם הערבים באמת היו חפצים בשלום, הם היו מתחילים בקטן - למשל: להפסיק לקרוא לתל אביב התנחלות.