ב-1 בדצמבר חשף הנשיא אובמה את הגישה החדשה של ממשלו ביחס למלחמות הניטשות בזירות אפגניסטן-פקיסטן (אפ-פק). כמי שנכנס לתפקיד עם מסר של שלום כלפי העולם המוסלמי, ההחלטה לא הייתה קלה עליו. עם זאת, לאור האסטרטגיות החלופיות שהוצעו בידי המעגל הפנימי שלו, דומה כי הוא בחר בחלופה מאוזנת באשר להמשך המערכה באפ-פק.
בשלהי 2008, הודו מפקדים אמריקנים בכירים באופן פומבי כי ארצות הברית ובנות בריתה מפסידות לאויבותיהן. השלוחה האפגנית של הטליאבן הצליחה להשיג שליטה אפקטיבית על יותר מ-80% מאפגניסטן ורשמה התקדמות משמעותית באזורים הנותרים. מקביליה הפקיסטנים ( TTP - Tehrik-i-Taliban ) נחלו אף הם הצלחה לא מבוטלת בלחימתם נגד כוחות הממשלה. כמו-כן, בניגוד מוחלט לעוינות האתנית המסורתיות הנפוצה באזור, ארגוני-האח הפשטונים החלו לעבוד בשיתוף פעולה הדוק גם עם ארגונים איסלאמיים מיליטנטיים במדינות שכנות. אל-קאעדה, הממוקם באזור המנהל הפדראלי השבטי הפקיסטני (FATA), התאושש מהמכות שהנחיתו עליו ארצות הברית ובנות בריתה במבצע "חירות מתמשכת" (Operation Enduring Freedom), כשגדודיו, המצוידים מחדש, מוסיפים על יכולותיהן של שתי שלוחות הטאליבן.
בהיכנסו לתפקיד פרש הנשיא אובמה באופן מיידי 17,000 חיילים באזור, כאמצעי זמני. לאחר מכן מינה הנשיא את הגנרל סטן מק'קריסטל למפקד החדש של כוחות הברית באפגניסטן, וביקש ממנו ומיועצים בכירים אחרים להכין עבורו דוח מקיף על המאמץ המלחמתי הנדרש.
לוש אסכולות התפתחו במעגל הפנימי של אובמה: זו של הגנרל מק'קריסטל ופטרונו הגנרל פטראוס; זו של סגן הנשיא ג'ו ביידן; וזו של מזכירת המדינה קלינטון ומזכיר ההגנה גייטס. שלוש הקבוצות היו תמימות דעים, כי רק באמצעות מערכה נוגדת התקוממות (COIN) או מערכה שתכבוש את "הלבבות והמוחות", ניתן יהיה לפתור בסופו של דבר את הדילמה האפגנית; כי על ארצות הברית לדרבן את פקיסטן באמצעות מתן מקלות וגזרים רבים מבעבר, כדי לסלק את הקיצוניים המקננים בגבולותיה ומערערים את היציבות באזור; וכי התקפות חוזרות ונשנות המשולבות בפשיטות תכופות, הן הפתרון היעיל ביותר לחיסול אל-קאעדה.
שלוש המחנות הללו נחלקו באשר לפרטי מערכת ה-COIN, ובאשר למועד הנסיגה האופטימלי של כוחות ארצות הברית וכוחות הברית. קבוצתו של מק'קריסטל טענה, כי לאחר שמונה שנות הזנחה, הכוחות האפגאנים אינם כשירים למשימת האבטחה בשום צורה ואופן, וגרסה, כי על כוחות הברית לשאת בנטל במקביל להכנת הכוחות האפגאנים לקחת על עצמם את המשימה. בהתאם לכך, ארצות הברית ובנות בריתה ייאלצו לחזק באופן משמעותי את כוחותיהן באזור בהיקף הנע בין 40,000 ל-80,000 חיילים. מאחר שאין כל דרך לדעת מתי יהיו הכוחות האפגאנים מוכנים לקחת אחריות על המצב, מועד הנסיגה של כוחות ארצות הברית לא ייקבע מראש, אלא יתואם על-פי מדדי מוכנות של הכוחות האפגנים.
גישתו של ביידן, הגם שהיא מכירה בחולשת הכוחות האפגנים, גרסה כי נוכחות אמריקנית נמשכת, לא כל שכן מחוזקת, תביא בעת ובעונה אחת הן להמרצת ההתקוממות והן לקעקוע יכולתה של הממשלה האפגנית לעצור בעדה, שהרי הפתאנים עוינים מטבעם את הזר שעל אדמתם והתלות הצפויה של הממשלה האפגנית בסיוע חיצוני תביא לכך שלא תוכל לבסס עצמה ולסמוך על עצמה. שעל כן ארצות הברית תפיק את המרב אם תצמצם את כוחותיה במהירות ותשקיע מחדש משאבים להאצת פריסת הכוחות האפגנים. בתוך 12- 18 חודשים, השילוב של משאבים ולחץ מוגבר על הממשלה האפגנית לעמוד באתגר יאפשר לארצות הברית ולנאט"ו להוציא את כל החיילים מאדמת אפגניסטן.
כפשרה בין שתי הגישות הקודמות, גישת קלינטון-גייטס גרסה, כי רק ארצות הברית ונאט"ו יכולות להתחלק בנטל של מערכה נוגדת התקוממות (COIN). עם זאת, במטרה להפיג חששות מפני נוכחות זרה וכדי להאיץ בממשלה לרכז את כוחה במהירות, דגלה גישה זו בפריסה קטנה יותר של כוחות מערביים ובקביעת מועד נסיגה מוגדר. אלה צפויים לסכל את ההתפתחויות שהיוו מקור דאגה עיקרי עבור קבוצת ביידן.
דומה כי האסטרטגיה של אובמה נשענת בעיקר על הגישה השלישית: כוחות אמריקניים, שיתוגברו בכ-40,000 חיילים אמריקניים ובחיילים של כוחות הברית, "יטהרו" אזורים אפגנים בעייתיים, "יחזיקו" בהם כדי למנוע את חידוש האחיזה בהם מצד הטאליבן והשליטים המקומיים (war lords), ו"יבנו" תשתית שתספק לאפגנים ביטחון ומחיה. כל זאת, תוך חיזור אחר האוכלוסיה האפגנית ותמרון פלגים מתונים של הטאליבן ומפקדים צבאיים להרחיק עצמם מהמיליטנטים. במקביל לכך ארצות הברית תשקיע ביכולתה של אפגניסטן לקחת חלק בנטל וביכולתה ובנכונותה של פקיסטן לשלול מגורמים מיליטנטיים מקלט בצד הגבול שלה.