הפוסט הזה עומד להכעיס לא מעט אנשים, אך הוא חייב להיכתב, משום שהוא בוער בעצמותיי.
ראשית וידוי: אני צברית בת ליוצא מצרים ממוצא אשכנזי. סבא רבא של אבי ברח מהפוגרומים במולדביה לפני מלחמת העולם הראשונה הישר למרכז התרבות הים-תיכוני שבמצרים. שם סבי נולד, למד באוניברסיטת קהיר ופגש בסבתי המלומדת והעשירה - גם היא ממוצא אשכנזי (אוקראינה ורוסיה). מצד אמי אני דור שמיני בארץ. הדור הראשון הגיע מאוקראינה לירושלים - בתוך החומות. אחרי כן, יצאו החלוצים הציוניים הראשונים אל מחוץ לחומות, וסבא רבא שלי יחד עמם. מצד סבתי, מדובר בעירוב של אוקראינה עם צ'כיה.
בתי מנישואים קודמים היא חצי אתיופית. בנותיי מנישואיי הנוכחיים ועד עולם הן עירקיות למחצה.
שירתתי בצה"ל, בעלי הוא "גולני" בנשמתו ובכומתתו. כמו רבים מאתנו, הוא נלחם על הארץ הזו.
אחרי כל ההקדמה הזו, אני מרגישה שיש לי כל זכות לכתוב את המילים שלהלן:
כל מי שנתקל לאחרונה בצמד המילים: "העדה האתיופית" נוהג לקשר אותן עם הצעת החוק המבורכת של ח"כ שלי יחימוביץ' בעניין הסלקציה במועדונים. אמירות כמו: "הם שכנים נחמדים" מוציאה אותי מהכלים. נכון: עדה שלמה עלתה מאתיופיה. כמו כל עדה, היא מתאפיינת בסממנים שרודפים אותה בארץ, לטוב ולרע, אבל זה כל הדימיון בין הפרטים בעדה הזו.
אתם רוצים לומר בקול שאתם חושבים שחייל אתיופי שווה פחות מחייל ממוצא רוסי? ולעומת זאת, בחודש שעבר נתקלה בתי בשלוש חברות ממוצא אתיופי שאמרו לה שוב ושוב שהן לא רוצות לשחק איתה, כי היא "רוסיה". לעומת זאת, רבים מהילדים וגם חלק מהמבוגרים - כולל אנשי חינוך - מתייחסים לבתי הבכורה אחרת לפני ואחרי שמגלים שאני - "הלבנה" - היא אמה. רבים אף לא מתאפקים ושואלים אותי ישירות, תוך התנצלות קלה, אם אימצתי אותה. בבית לומדות בנותיי על מציאות אחרת וטובה יותר, אך האם זה מספיק? אחרי הכל, הבן של ההוא ממוצא מזרחי מתייחס אליה בזלזול רק משום שהיא שחומת עור והבן של אחד השכנים סיפר לי לא מזמן שהוא לא ממש אוהב לשחק עם החברים בכיתה, כי הם קוראים לו "כושי".
אני תוהה אם המוצא הוא שחשוב? בטוחתני שלו הקומיקאים, שאוהבים להנציח את הבדיחות העדתיות ובשל כך "מקבלים על הראש" בכל הזדמנות, אך זוכים לקהל בכל מופע שהם מקימים, היו מוותרים על השימוש בז'אנר הזול, הגזענות בקרב האוכלוסיה במדינת ישראל הייתה חוגגת.
כמה שאנחנו אוהבים לזכור לעולים המסכנים מכל עלייה את הכביסה הפרושה על הדשא! זה מקביל ליחס האמביוולנטי שמקבל כל עולה חדש שהוא מהאוכלוסיה ה"ישראלית"! השסע העדתי נחשב לאחד מהשסעים הקריטיים ביותר במדינת ישראל.
זה הזמן לשלוף את המערכון מ"לול" ולגחך שוב: "ישראל היא כור היתוך" וגו'. זה פשוט לא נכון. ישראל מנסה מאוד להיות כור היתוך, אבל לא מצליח לה, כי האזרחים, בני העדות השונות, עדיין מתייחסים זה לזה בזלזול, מתחשבים בדעות קדומות ועושים הכל כדי להנציח את ההבדל. למעשה, אפילו בתוך העדות עצמן תוכלו למצוא תמיד סוג של תת-מדרג בענייני חשיבות העיר שממנה באת, סוג העור וצבעו, וכן הלאה; הדוגמה הקלאסית לכך היא ההתנצחות האינסופית בין יוצאי פולין (קרקוב או ורשה?), בין יוצאי מצרים (קהיר או אלכסנדריה? אשכנזים או ספרדים?), בין יוצאי עירק (מוסול או בגדד? עירקי או כורדי?), בין יוצאי מרוקו וכן הלאה.
תתפלאו או לא: העדה האתיופית, כמו כל עדה בישראל, לא חפה מגזענות בעצמה. כך, אפילו בז'רגון עצמו, המילה "פרנג'י" מציינת בתרגום חופשי וסלחני "איש לבן". מאז שנולדתי, לימדו אותי בבית שצבעו של האדם הוא נתון פיזי גרידא ותו לא. כיום, לא ניתן להיתקל בגישה כזו באופן ספונטני. גם בקרב העדה האתיופית נתקלתי במושגי יופי ששואפים ללובן יותר אפילו מאשר לעור חלק, וכך גם לגבי עיר או כפר המוצא. חבר'ה, איה הסולידריות שפיארה אותנו ב-1967? לאן נעלמה גאוות הקוממיות והתקומה שלנו?
החברה הישראלית חייבת להתעורר ולתקן את עצמה מהשורש. אסור לאדם לוותר על מוצאו ועל שורשיו, ועם זאת עלינו להרכיב חברה מתוקנת וחדשה, לאחות את השסע העדתי בראש ובראשונה ולסמן לנו מטרה מיידית למען עתיד ילדינו ולמען החברה הישראלית כולה.
אסיים בהערה צינית טיפוסית: מה שמאחד את כל העדות הוא לא עובדת היותם יהודים שסבלו בגולה מנחת זרועם של הגויים, לא שעובדת רדיפתם הביאה אותם לארץ האבות ששתתה את דמם כך או אחרת, ואפילו לא היותם ישראלים ששירתו בצה"ל. הגורם האולטימטיבי המאחד כמעט את כולם הוא שכך או אחרת כולם היו קשורים - כל אחד בארצו - לארמון המלך.