"פראבדה" ו"איזבסטיה"

קחו, כדוגמה נוספת, את האופן שבו מסוקר הצבא בעיתונות. לקראת טקס הסיום של קורס טיס בחיל האוויר, שיתקיים בהמשך השבוע, מתמלאים העיתונים בשירי הלל לצה"ל וחייליו. בכפולה המרכזית של ידיעות אחרונות מתפרסמת הבוקר כתבה מאת ראובן וייס, שבמרכזה העובדה כי בנו של טייס הפורש מהחיל יהפוך בעצמו לטייס ("העץ נחת, התפוח ממריא", לשון הכותרת). ב"ישראל היום" מדווחת לילך שובל על שלושה ספורטאים מצטיינים ש"יכלו שלא להתגייס [...] ובכל זאת [...] בחרו להתגייס לקורס הטיס היוקרתי של חיל האוויר". במעריב מדווח אורי בינדר על "תקדים בחיל האוויר הישראלי" - הטייס הראשון בחיל האוויר שהתגייס כטכנאי ועבר הסבה לטיס. בהארץ מדווח אנשיל פפר על בוגר נוסף של הקורס שייחודו בגילו המבוגר יחסית ("אחרי שמונה שנים בצבא, סגן רונן יקבל כנפי טיס"). בפרסום "הסיפורים האנושיים" הללו, ושכמותם, מתפקדים העיתונים כשופר לתעמולת הממסד הצבאי במקום לשמש קול ביקורתי מטעם החברה האזרחית. ריבוי הידיעות והמגוון שלהן מצביעים על מערך יחסי-הציבור המוצלח של צה"ל, אבל גם על הנכונות של העיתונים לשתף עימו פעולה. התופעה מזכירה אותה תקשורת שד"ר בן-אליעזר מזהיר מפניה - תקשורת בלתי עצמאית המשרתת את השלטון בנפש חפצה. שיתוף הפעולה בין העיתונות לצבא נועד (לצד גורמים רבים נוספים, כמובן) לשכנע דורות שלמים של ילדים כי הפעולה הראויה ביותר לעשות בגיל 18 היא להתגייס לתפקיד קרבי בצבא. בינתיים שטיפת המוח קוצרת הצלחה. ממש הבוקר, בכפולה המרכזית של ידיעות אחרונות, לצד הכתבה על האב ובנו הטייסים, מופיעה ידיעה מאת מתן צורי על תלמידי תיכון בקיבוץ יד-מרדכי, אשר כמחאה על ביטול שבוע גדנ"ע הגיעו ללימודים לבושים במדי צה"ל. "אנחנו מורעלים, רוצים רק יחידות קרביות", אומר אחד התלמידים. "אנחנו רוצים להיות חלק מזה, חלק מההגנה על ישראל", מסכם תלמיד אחר. כשהעיתונות משמשת יחצנית של הצבא, אין פלא שברגעי מבחן, כגון חיסולם אתמול של שלושת הפלשתינים שרצחו שלשום את הרב אמיר חי, היא אינה מסוגלת לדווח על התנהלותו של צה"ל באופן ביקורתי. עוד מוקדם לדעת מה יהיו ההשלכות של פעולת החיסול על הרשות הפלשתינית, האוכלוסיה שתחת פיקוחה ואזרחי ישראל היהודים, אבל ברור כי ברוב העיתונים הדיווחים על הפעולה מתייחסים אליה כאל הצלחה מסחררת, וצודקת מוסרית, בלא הסתייגויות. רק בעיתון הארץ מובלט בדיווח על האירוע [אנשיל פפר, עמוס הראל, אבי יששכרוף וברק רביד] כי עדי ראייה מספרים שהשלושה חוסלו כשלא היו חמושים ובלי שניסו להתנגד. רק בעיתון זה מציינים עמוס הראל ואבי יששכרוף בטור פרשנות כי "חיילי דובדבן צוידו בהנחיות פתיחה באש 'מרחיבות'" וכי "גם על-פי גרסת צה"ל, המחבלים לא ירו לעבר חיילי דובדבן". העיתונים האחרים מאמצים את עמדת הצבא בשתי ידיים. הדיווח על המבצע בידיעות אחרונות [יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר] קצר יחסית ("סוכרג'י ואבו-שרח חוסלו לאחר שהסתגרו בבתיהם וסירבו להסגיר את עצמם לכוחות הביטחון"), ומצוין בו שבשלב מסוים נורה טיל נגד טנקים לביתו של אחד המתבצרים שסירב לצאת. הדיווח במעריב [מיה בנגל, אמיר בוחבוט ועמית כהן] קצר עוד יותר, דל בפרטים על מהלך החיסול ("הלוחמים בראשות מפקד חטיבת שומרון, אלוף-משנה איציק בר, הקיפו אותם וקראו להם להסגיר עצמם. כשהללו סירבו, פרצו הלוחמים לבתים וחיסלו את השלושה"), ונפתח בכלל בביקורת על תגובת ארה"ב ("באופן מביך ויוצא דופן, תבעה ארה"ב מישראל הבהרות בנוגע לפעולת צה"ל אתמול בשכם"). הדיווח ב"ישראל היום" [לילך שובל ודניאל סיריוטי] לקוני במיוחד ("לבסוף הם נורו למוות על-ידי החיילים"). בדיווח של העיתונים הללו אין ולו פקפוק קל בהצדקה של פעולת החיסול, אף שבמדינות חוק מקובל לנסות לעצור רוצחים ולהעמידם לדין, ולא לחסלם. ההפך הוא הנכון. המסגור בכותרות ובכותרות המשנה הוא של עשיית צדק. "בהריגת המחבלים שרצחו את הרב מאיר אבשלום חי נעשה דין צדק בעתו", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום", המגדיר את חיסולם כ"תוצאה ראויה". חמור מכך, פרטי מידע בעייתיים מבחינת צה"ל, שנמצאים בידי כתבי העיתון ופרשניו, נדחקים הצדה ומובלעים עמוק בדיווחים. העובדה כי הפעולה לא קיבלה אישור מראש של הדרג המדיני בישראל, למשל, מסתתרת בפסקה השמינית של טור פרשנות מאת אלכס פישמן בידיעות אחרונות.

מניעת פיגוע במטוס של חברת דלתא, שהצילה מאסון 278 נוסעים, תופסת את הכותרת הראשית בכל העיתונים. "פתאום שמענו 'בום'", מספר ההולנדי יאספר שורינגה, שהשתלט בזריזות על המחבל והפך לגיבור היום, בכתבה מאת צח יוקד במעריב. בידיעות אחרונות מדווחת אורלי אזולאי כי בעוד ההולנדי הציל את הנוסעים, ישראלי גזר עליו קופון. מיד עם נחיתת המטוס הציע למכירה חבר ישראלי של ההולנדי, שי בן-עמי שמו, את תצלומי האירוע לכל המרבה במחיר. בחומר הגלם זכתה רשת CNN תמורת 10,000 דולר, ותצלומי מסך משידורי רשת החדשות מודפסים הבוקר בכל העיתונים.

בשעה טובה נמצאו העיתונים הזרים שילבינו את שמו של המתווך הגרמני בעסקת שליט. ליאור זילברשטיין ורונן ברגמן מדווחים בידיעות אחרונות כי בעיתונות הגרמנית והצרפתית התפרסם כי מדובר בגרהרד קונרד, שתיווך בעבר בעסקה להחזרת גופות רגב וגולדווסר. הידיעה נפתחת במשפט: "לראשונה: נחשפת זהותו של המתווך הגרמני בין ישראל לחמאס במו"מ על עסקת שליט", אף כי זהותו כבר נחשפה לציבור כבר כמה פעמים, בין אם לפני ההתחייבות לשמור על זהותו בסוד ובין אם תוך התעלמות מהתחייבות זו. לידיעה הבוקר לא מתלווה תצלום של המתווך, כיוון ש"תמונתו [...] אסורה עדיין בפרסום".

ההודעה לעיתונות מטעם "ישראל היום" על כינוס השקת מהדורת סוף-השבוע של העיתון, בהשתתפות המממן שלדון אדלסון, מופיעה הבוקר כידיעה בעמ' 15 של העיתון. מתחת לידיעה, שעליה חתום "כתב 'ישראל היום'", מופיעה ידיעה מאת יורי ילון ובועז ביסמוט, המקבצת עוד כמה מתנגדים בולטים ל"חוק אדלסון". גם ב"דה-מרקר" מתפרסם דיווח [איתן אבריאל] על הכינוס של החינמון. במסגרת כפולת העמודים המוקדשת לכך (עמודים 5-4 בעיתון!) ניתנת גם תגובה אגבית להאשמות כלפי הארץ-"דה מרקר", על תמיכתו ב"ישראל היום" מטעמים כלכליים. זו אינה התנצלות על דיווח מוטה לכאורה כתוצאה מאינטרס סמוי, אלא הבעת תמיכה מוצהרת וגאה ב"ישראל היום", המוצגת כמהלך כלכלי נבון. הכפולה כוללת פסקה קצרה על המו"לים של כל אחד מארבעת העיתונים, וביחס לעמוס שוקן נכתב, בין היתר, כך: "כרגע שוקן הוא הנהנה העיקרי מכניסתו של אדלסון לשוק הישראלי באופן כה מסיבי. קבוצת 'הארץ' קיבלה החלטה אסטרטגית להדפיס ולהפיץ חלק מעיתוני 'ישראל היום', וזאת על-אף שהעיתון מתחרה גם בה". ערן סויסה כותב במוסף "המגזין" של מעריב על משבר שנתגלע בין חיים אתגר למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, בעקבות ראיון הדמה שקיים אתגר עם זוכת פרס נובל לכימיה, עדה יונת.

עוד בנושא:

• המסר הוא המדיום

• תרגיל הסוואה

• הניחו תשתית לתשתית