אז שוב פעם המדינה קוראת לי. כן ממש ככה, אני נקרא שוב לדגל כדי להיות שוב לבוש מדי צבא ההגנה לישראל. טוב האמת שזה לא ממש לדגל וגם לא עליי בונים את המלחמה הבאה, אבל הטלפון ממשרד הקישור הוא עדיין לא התלהבות גדולה.
פעם עוד היו מקבלים מילואים במעטפה ירוקה, הזקנים שבינינו עוד זוכרים את זה. זה היה או לפתוח את המעטפה ולהתחיל כבר למצוא תירוצים למה לא להגיע, או ששוב זה היה למצוא דף קשר מספר אלף ומשהו שרוצה לתקן את הבא אחריו, אלף משהו ואחת.
המתחכמים שבינינו פשוט היו מתעלמים מהמעטפה ומחכים לחמש שיבואו אחריה יום אחרי יום. אחר כך עברו למעטפות לבנות יפות כאלו שבשיטת תלוש ושלח. כלומר תלוש את עצמך משגרת חייך, ושלח את עצמך אלינו לאיפה שהוא.
אבל בקצב החיים שלנו, דואר ומעטפות זה כבר פאסה וכבר את הכל עושים בטלפון. זה יותר פשוט וקשה יותר להתעלם מזה. אתה שומע את הטלפון מצלצל ורואה על הצג מספר חסום. אם לענות או לא זה עניין אחד, אבל אחרי שענית זה כבר מאוחר מדי. ברכת שלום קצרה וכבר אתה במילואים. המילואים הם אומנם חודש אחרי, אבל מרגע שמתקבלת שיחת הטלפון אני חש שזהו, אני כבר שם. פעם עוד היו מתייחסים לזה בהערכה ובחרדת קודש כמעט. אנשים היו אומרים אני יוצא למילואים ומיד כל מטלות הבית היו מהם והלאה. בעבודה בכלל היו עורכים טקסי פרידה מהחברים שהיו לעיתים מקנאים בך שאתה יוצא לסוג של חופש מהאישה והעבודה. אבל היום כשאתה בעבודה מודיע שאת המטלה הזו מישהו אחר יעשה, או שתחכה עד אחרי המילואים, זה כבר לא ממש מזיז למישהו. זה נאמר ומיד פורח באוויר, הדרישות נשארות כפי שהן. משהו בסגנון "מה העניינים?" "בסדר, אני במילואים", "אהה, טוב יש לי לשלוח לך רשימת משימות..." מילואים מתברר זה כבר לא הכל.
לאט לאט נפרדים מהבית עוזבים את החברים, לובשים מדי זית ועוברים לימים אחרים, ימים שבהם ההיגיון נשאר בבית ומתחילים לנהוג או יותר נכון לנסוע בתחבורה ציבורית. כמה הסברים לנהג שמתעקש שהשובר שיש לך הוא לא השובר הנכון, ותיכף המודעות והחשיבה הופכת להיות צבאית ועייפה. גם דוכני הפלאפל שיש בתחנה המרכזית, אלו שלא גורמים לי לעצור לידם בדרך-כלל, הופכים להיות אפשרות סבירה לארוחה. כנראה שעם המדים בא התיאבון.
עם ההגעה לבסיס אני נתקל בדלתות רבות עם שמות מוזרים כמו למשל תוה"מ, תוה"ד, מת"ק שזה לא מט"ק ולמפקד קוראים ממת"ק. לשמות המוזרים האלו יש גם חלוקת תפקידים. יש רע"ן (ראש ענף) רמ"ח (ראש מחלקה) ורמ"ד (ראש מדור), לכל אחד משרד, מזכירה ורצוי נהג, ולכל אלו אין אפילו שמץ של מושג, מה ראשי התיבות שכתובים להם על הדלת אומרים.
סוף כל סוף אני מגיע למשרד הקישור, אך לא זוכה להגיע אל השם שחתום על צו המילואים שלי, קצינת הקישור, שכן על סף הדלת אני נבלם על-ידי משק"ית הקישור המסבירה כי הקצינה ירום הודה, עסוקה מדי ואינה יכולה לדבר עם כל אחד. כמה טפסים מדכאים של מוטבים לתשלום וכאלה, שלא ממש מוסיפים לאווירה, ואני נשלח למטה התרגיל הצבא, שם אני אמור לקבל הודעות ולשלוח אחרות, הודעות התואמות כביכול מצב מלחמה. בזווית עיניי אני מבחין באנשי הקבע הנושמים לרווחה כשהם רואים אותי. הם דווקא כן בונים עליי מלחמה. עכשיו כשאני כאן אפשר כבר ללכת הביתה, ולחזור עוד כמה ימים אחרי התרגיל.
דקות ארוכות מול הטלפונים העלו שיעמום רב, ולכן החלטתי לא להמתין להודעות שיגיעו אליי אלא לדמות מצבים משלי לתרגיל. קצת יצירתיות לא תזיק לאף אחד. הדוברים מהצד השני בטלפון לא ממש הבינו מה בדיוק אני רוצה, וגם הטלפונים לקצינים שנמצאים בבית לא העלו דבר. אבל דבר אחד טוב כן יצא מזה. סוף כל סוף החלה תנועה של תקשורת בין חדרי המלחמה השונים, ואכן החלה להיות תחושה אמיתית של תרגיל. שעה כזאת רועשת וכבר הרגשתי שאני די ממצה את הסיפור. בשקט ניגשתי לדלת תוך שאני מקפיד לא להעיר את שותפי בחדר, תליתי שלט מבחוץ של "תכף אשוב". את שפופרת הטלפון הנחתי על השולחן, וכך, כשאין נקישות ואין צלצולי טלפון יכולתי לישון בצורה רגועה.
בבוקר התעוררתי לציוץ הציפורים ועל מסך המחשב המתינה לי הודעה משמחת. התרגיל הוכתר בהצלחה. ניצחנו.