מאז ומתמיד, מעמדם של הלימודים הרוחניים נחלק לשניים בלתי שווים, ללא כל קשר לרמת האינטליגנציה הנדרשת ולהישגים התוצאתיים:
לימודים הומניסטיים "חילוניים" כדוגמת: מדעי הרוח והחברה, זכו למענקים מובנים מאליהם באמצעות סבסוד אוניברסיטאות בהן הם נלמדים, בעוד כל העברה של כספים לישיבות בהן לומדים גמרא ולימודי קודש - לא רק שנעשתה לאחר דיון פומבי והקצאת משאבים מקופת המדינה לעיני כל, אלא גם - לוותה בשערורייה תקשורתית ובדברי נאצה של חסידי השמאל הקיצוני, שהעמידו את המערכת ההשכלתית הדתית כחבורה של מלחכי פנכה.
בעוד הפרופסורים המלמדים פילוסופיה נחשבו לדמויות התורמות למדינה ולציבור, גם כאשר הלהג היוצא מפיהם גבל בהסתה ו/או בהמרדה, הרבנים המשננים גמרא - דבריהם נבחנו בזכוכית מגדלת, אם לא במיקרוסקופ, שמא פגעו בדבר מה המקודש לאותם קיצוני השמאל.
והנה, הרב מלמד אמר וחזר ואמר כי חייל לא אמור לעקור ישובים ולפנות אנשים מבתיהם, כי זה טרנספר, כי זה לא תפקיד צבאי, וזאת הוא אמר וחזר ואמר - בדיוק כפי שאמרו לפני זמן מה הפרופסורים מהשמאל ואפילו על סמך אותם נימוקים, לגבי טרנספר אפשרי של יישובים, שכדי למנעו - צריך לסרב פקודה.
זה מקבל את משכורתו מהמדינה, וגם זה מקבל [או לא מקבל] את משכורתו מהמדינה.
זה מהווה מודל לחיקוי עבור צעירים ובכללם חיילי צה"ל המתגייסים מתוך צאן מרעיתו, וגם זה מהווה מודל לחיקוי לרבים ההולכים אחריו.
ושניהם, הרב והפרופסור, אמרו אותם דברים. המכנה המשותף הזה אמור להמחיש את גודל האפליה ואת שיבוש המחשבה הבוחנת את זה ואת זה שלא בכפיפה אחת.
והם שניהם שווים בעשייתם, בכישרונם, באינטלקטואליות שלהם, ביושרם האקדמי, בנאמנותם לדרכם ובאמונתם בצדקת דרכם, זאת ועוד, אפילו דרכם אחת היא, המורה שלא לטרנספר אנשים נגד רצונם.
אלא שאחד רב, והשני פרופסור; האחד תלמיד חכם חילוני, והשני תלמיד חכם דתי.