מי שטרם זיהה את העובדה כי התקשורת המובילה במדינת ישראל פועלת כמפלגת שמאל קיצוני, ראוי לו כי יבדוק את עצמו, שמא הוא עדיין נגוע בחלומות פרס על אודות מזרח תיכון חדש.
הפלשתינים התמימים, (אלה מביניהם), משלים את עצמם, בכך שהם מסתמכים על התקשורת הישראלית, כאילו היא הגוף המתווה את המדיניות במדינת ישראל, ואינם מבינים כי בכל מצב של ממשלה בישראל -
שום ממשלה אינה מסוגלת לאמץ את מדיניות התקשורת, ובוודאי לא הממשלה הנוכחית.
על סמך מפלגות השמאל הקיצוני והתקשורת המובילה בישראל, סבורים הפלשתינים, וטעות בידם, כי תוקם מדינה פלשתינית וכי יהיו בסופו של יום שתי מדינות לשני עמים, דבר שלא יתקיים.
ועוד תובעים הפלשתינים - זכות שיבה, חזרה לקווי 47 או 67, שלום תמורת שטחים (כאשר עקב אותה גישה מוטעית - השטחים יהיו תמיד נמסרים מאיתנו אליהם) - במקום שלום תמורת שלום, המשך צבירת נשק ואמצעי לחימה בתחומם, לרבות ביצוע רצח מעת לעת והמשך גניבות רכבים וציוד חקלאי - כמקצוע לגיטימי לכל דבר, תוך הסכמה שבשתיקה או תוך הסכמה שבחוסר מעש מצד מדינת ישראל.
ועוד סבורים הפלשתינים מתוך טעות גורלית, כי הנהגת ישראל חנונית, אטומה, נרתעת, וכי צה"ל מוגבל קשות על ידה.
זו טעות מרה להם.
אמנם ישראל סובלנית מדי, ואכן עדיין בממשלה סבורים רבים כי איפוק זה כוח - אך הכוח והעוצמה קיימים ואף מתפתחים, וביום פקודה יפתיעו לטובה.
כל הבעיה של מדינת ישראל, זו קבלת החלטה ולא אפשרות ביצוע.
בפועל ולמעשה, גם אם יתמנה
אחמד טיבי לשר הביטחון - צה"ל יכניע כל פעילות שתתקיים, כפוף להחלטה מדינית אותה הוא יהיה חייב לקבל כשיהיה בכך צורך (או כורח) בתוקף תפקידו.
כלומר, בסופו של יום - לא תהיה מדינה פלשתינית ואם היא תקום - היא תיפול כאשר היא קמה, גוש קטיף יחזור לשליטת מדינת ישראל, ייכון כאן במפורש ולתמיד שלטון בעם זר - כי בכל דמוקרטיה יש הסדר כזה ובמיוחד במדינות עם הרכב אוכלוסיה מגוון ועויין -
והדמוקרטיה לא מכירה הסדר אחר במצב כזה, ובין אם תפעם בקרב הפלשתינים רוח סרבנית וטרוריסטית ובין אם לא, מדינת ישראל תמשיך קדימה ותגדיל את הפער בינה לבין שוחרי רעתה בכל התחומים.
אי ההבנה של הפלשתינים את המצב לאשורו, והסתמכותם האומללה על פרסומי התקשורת הישראלית ועל הזויי השמאל, החולמים בהקיץ - תאריך את הסכסוך ולא תשכך את הבעיה הפלשתינית.
לעומת זאת, הבנה מעמיקה של המצב בראייה לטווח ארוך, מאפשרת לכל פלשתיני בחירה חופשית בין מגורים במדינה מפותחת, כאזרח שאינו חייב להזדהות בדעותיו עם הלאום שלה, כלומר: לגור בצרפת, באוסטרליה או בישראל, לבין מגורים בקרב עמו - במדינה בה העם הפלשתיני חי תחת עריצות ורודנות שלטונית כפי שקיים בכל מדינות ערב.