תפקידן של בחירות, לפחות במדינות שבהן קיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, הוא לבחור בית נבחרים שמתוכו ובאישורו תפעל
ממשלה. משנבחרו, תפקידן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת הוא לקדם את ענייני המדינה שבה הן מצויות, ובמלים אחרות: להעניק לאזרחי המדינה אופק מדיני, כלכלי, תרבותי, וכו'. במסגרת החוק ובמסגרת האיזון הדרוש בין הרשויות השונות, זה גם תפקידה של הרשות השופטת. במידה רבה, גם תקשורת אחראית צריכה לתרום לכך.
לא כך רואות את תפקידן ממשלות ישראל, לפחות ב-17 השנים האחרונות. מרוב להיטות להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל מועלות ממשלות ישראל בתפקידן, ועוסקות באופק מדיני לאויב במקום באופק מדיני לאזרחי ישראל. על-רקע זה עסוקות הרשויות בישראל, כל אחת בתחומה, בקידום רעיון הנפל של הקמת מדינה ערבית נוספת, כמפתח ל"שלום". ללא הערכת סיכונים מראש, ללא הפקת לקחים מכישלון התפישה, ותוך שטיפת מוחו של הציבור כאילו מדינה כזאת היא אינטרס ישראלי, ישראל הפוסט-אוסלואידית דוהרת במדרון המסוכן וההתאבדותי.
על-רקע זה צמחו מדיניות השטחים תמורת טרור של פרס-ביילין, מדיניות הייבוש של רבין, מדיניות הגירוש של שרון ומדיניות ההקפאה של נתניהו, שהמכנה המשותף של כולן הוא שיהודים לא יוכלו לקבוע בארצם עובדות אשר תשפענה על הסדר הקבע. כאמור: הסדר הקבע הוא מדינת אויב שתחרוץ את גורלה של מדינת ישראל לשבט. היה אולי - בדוחק - מקום לאמירה שכל עוד לא הושג הסדר, אף אחד מן הצדדים לא יהיה רשאי לקבוע עובדות בשטח. בפועל ממשלות ישראל - שמאל ו"ימין" - החילו מדיניות זו על אזרחי ישראל בלבד.
בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה קבע
בנימין נתניהו את הכלל של "ייתנו-יקבלו" במסגרת ההדדיות ביחסים, והיה בכך היגיון בהשוואה לדרך המתן ומתן של פרס-ביילין. אבל, בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, הוא הולך בדרך כל אוסלואיד ומסתפק בצד ה"יקבלו" של הנוסחה שהוא עצמו קבע.
בהקשר זה, מדיניות ההקפאה המקוממת שהנהיג ביהודה ובשומרון מופעלת נגד יהודים בלבד. הערבים ממשיכים לבנות, באופן חוקי ובלתי חוקי, בכל מקום. ככל ששר "הביטחון" מחמיר בצעדי האכיפה נגד היהודים כך מתרופף הפיקוח על הבנייה הערבית.
יתר על כן, ממשלת ישראל ששמה לה למטרה להקים מדינה לאויב, לא זו בלבד שהיא מקפיאה יהודים, אלא שבמקביל היא גם נרתמת לסייע לאויב לבנות. גולת הכותרת של מצעד האיוולת הנוכחי: הקמת עיר לאויב בלב הארץ, בין רמאללה לאריאל: רוואבי, שפירושה בעברית: הגבעות שלי. העיר אמורה לאכלס כ-40 אלף תושבים. צחוק הגורל: הנטיעות באזור נעשות בסיוע הקרן הקיימת לישמעאל (קק"ל לשעבר), לידיעת התורמים.
סילבן שלום הוא המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל ולשיתוף פעולה אזורי בממשלת נתניהו. במאמר שפרסם לאחרונה (21.02.10) ב"ישראל היום" קבע השר בעניין רוואבי: "היוזמה, שעתידה לספק לפלשתינים דיור ותעסוקה ולהוות מנוע צמיחה כלכלי, זכתה לשבחים ולעידוד רב מצד ממשלת ישראל... והיא נתמכת על-ידי המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שאני עומד בראשותו". חבל שסילבן שלום אינו מקדיש יותר ממרצו במסגרת תפקידו כשר לפיתוח הנגב והגליל מאשר במסגרת תפקידו כשר לשיתוף פעולה אזורי. סיוע למי שאינם אזרחי ישראל ניתן ממילא בשפע על-ידי "המדינות התורמות".
חשוב לומר שגם "המדינות התורמות" וגם השר לשיתוף פעולה אזורי יסייעו יותר לקידום פתרון הסכסוך אם ישקיעו את מאמציהם החשובים בארץ ישראל המזרחית ולא המערבית. השקעה נבונה שם עשויה להתגלות כמועילה יותר, ואף כנותנת אופק מדיני משמעותי יותר לכל הצדדים המעורבים. לא על דרך קביעת עובדות בשטח לטובת הצד הערבי תהיה תפארתם של סילבן שלום ובנימין נתניהו.
