הרפלקס של השמאל פעל באופן כמעט אוטומטי. כסף להתנחלויות- רע, כניעה לקומץ קיצונים - טיפשות מדינית וחוסר אחריות דיפלומטית. לכל השיקוצים הללו זכה ראש הממשלה, בעקבות החלטתו להוסיף את האתרים קבר רחל ומערת המכפלה לרשימת אתרי המורשת. החלטה, שעל אף שיש הוצאה כספית מסוימת בצידה היא בעיקר סמלית, מדגישה את מחויבות הממשלה הנוכחית לאתרים אלו.
זעמו של השמאל קצף בדיוק על סמליות זו, אשר בעיני חלקים נרחבים בשמאל תוקעת טריז בשאיפה לייסד כאן שתי מדינות לשני עמים, מכשירה את השרץ של ההתנחלויות, מקבעת את מעמדן, ומקשה על פינוין העתידי, בהסכם או בלעדיו.
עם זאת, ברור לכל, שלגבי האתרים הקדושים לאסלאם וליהדות בירושלים, יצטרכו להימצא הסדרים מיוחדים, אשר יאפשרו חופש פולחן וגישה בביטחון לכל המעוניין בכך. זה הגיוני, זה מחויב, זה תואם את העקרונות הציונים והיהודיים כאחד, זה נובע מהחוק הבינלאומי, וזה אפילו מופיע בהסכם ז'נבה.
אם כך, מדוע קבר רחל ומערת המכפלה שונים? מאחר והם ממוקמים בחברון ולא בירושלים? כאיש שמאל, וכאדם שזכות הגישה למקומות הקדושים עבור בני כל הדתות יקרה לו, אני מאמין שכל הסדר עתידי צריך לכלול הסכמות ראויות לגבי גישה לאתרים הקדושים אשר ייוותרו בריבונות הצד השני, גם אם בירושלים, בחברון ובכל מקום אחר. לכן, איני רואה בעיה בהשקעה כספית וחיזוק אתרים אלו, שהם במלוא מובן המילה אתרי מורשת יהודיים, וטוב שהוכרו ככאלה על-ידי ממשלת ישראל.
נדמה לפעמים שמרוב שביעות רצון מכישלונם של המתנחלים "להתנחל בלבבות", השמאל שכח מעט שגם הוא לא ממש הצליח במשימה הזאת. כבר לפני חמש שנים, בעצרת רבין, אמר
עמי איילון שעצוב לו לא לראות בקרב באי העצרת אף חובש כיפה, אף אתיופי, ומעט עולים מחבר המדינות.
לכן, אולי הגיע הזמן שטון חדש ישתלט על המחנה המציג את הפתרון הריאלי היחיד להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. טון שאומר - אנחנו יהודים ואיננו מתביישים בכך; מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת העם היהודי ותמשיך להיות כזאת כל עוד נשמה באפינו, אבל אנחנו מבינים שהפתרון הנכון הוא חזרה לקוי 67'; ולכן נחתור לפתרון הזה עם כל הכאבים והקשיים שכרוכים בו, ותוך עמידה בלתי-מתפשרת על הצרכים שלנו, הביטחוניים, הלאומיים וכן-כן, גם הדתיים. רק אז יוכל השמאל לחזור ולהוביל את העם לעבר העתיד, לפי חזונם של דוד בן גוריון, לוי אשכול ו
יצחק רבין.