פרשת השבוע, פרשת "כי תשא" היא אחת מחמש הפרשיות האחרונות שבספר שמות ושעוסקות בעיקר בכל הקשור להקמת, בניית ועשיית "המשכן וכליו". קל"ט פסוקים בפרשתנו וסימנך: "עגל הזהב טוב" לדעתם של חלק מפרשני התורה והוגי הדעות הטוענים "שעגל הזהב לכבודו של ה' נעשה" ["האבן עזרא" על אתר] או כפי שטוען ר' יהודה הלוי ["ספר הכוזרי"] שכל חפצם של ישראל היה "לבקש להם נעבד מורגש". וזאת, משום שמשה בושש לרדת מן ההר והם לא ידעו "מה היה לו". והבן. ועיין עוד מה שכתב על כך בעל "מדרש גם" וכהאיי לישנא: "... על מה שנאמר בתורה 'ויעשו להם עגל'. אין עגל, אלא - עבודה גדולה לי-ה-ו-ה'... ועיקר חטאם היה שהפכוהו למסכה והשכימו קום בבוקר שלמחרת, העלו לפניו עולות, הגישו שלמים, ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק [שמות ל"ב, ו'].
אשר על כן, כעת יובן בבהירות מדוע בשני הפסוקים הבאים [ז' - ח'] הקב"ה מורה למשה באופן נחרץ וחד-משמעי: "לך רד"!. ומדוע? - "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. עשו להם עגל מסכה. וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו 'אלה [=זהו] אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כלומר: העגל שנעשה בתחילה "לשם שמיים" נהפך לאובייקט פגאני, אלילי ויוחסו לו כוחות ועוצמות בעשיית הניסים והנפלאות אשר בגינן עם ישראל השתחרר מבית העבדים ומכור הברזל, מן האימפריה הגדולה, העריצה והאכזרית של העולם העתיק.
אין כל ספק שמעשה זה של "עגל הזהב" נצרב בתודעה היהודית כאחד מן האירועים הקשים ביותר שאירעו לעם ישראל. וגם אמנה, רוב פרשני התורה והוגי הדעות רואים במעשה זה אחד מן המעשים והחטאים החמורים ביותר שעם ישראל חטא בו מאז היותו לעם ה' ו"חומרתו" הגדולה הייתה בעצם עשיית העגל לאחר ובסמיכות ליציאתם ממצרים, יציאה שנעשתה באותות, במופתים וניסים גדולים. "מעשה העגל" הותיר "צלקת" מכוערת בדברי ימי עם ישראל עד כדי קביעתם הנחרצת של חז"ל [סנהדרין ק"ב.]: "שאין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מ-24 ליטרא (=משקל קל) של (מעשה) העגל". או, כפי שכתב מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרו "אש של עצמות" [בספרו: "נר למאור"]: "החטא היה כל עמוק ומושרש בעם ישראל שאינו רק לשעתו, אלא אף לדורות". אי-לכך, ניתן להבין מדוע ענישתם של עם ישראל לא הייתה רק לשעתה, אלא, לצערנו הרב, גם לדורות, שנאמר: "וביום פוקדי (=כל אימת שאפקוד) ופקדתי עליהם חטאתם" [במדבר ל"ב, ל"ד].
אם כך, שאלת השאלות, היא: כיצד משה רבנו ע"ה לאחר "שבירת הלוחות" ואשר מעשה העגל גרם במישרין לשבירתם "מעז" לעמוד לפני הקב"ה כמליץ יושר וכסניגורם של ישראל ולבקש מחילה וסליחה עבורם? כיצד משה רבנו ע"ה מסוגל אף "לאיים" ולומר: "ואם אין", קרי: ואם אין אתה, הקב"ה, מוחל וסולח לישראל, "מחני, נא, מספרך אשר כתבת"? מהם באמת טיעוניו של משה כסניגור וכמליץ יושר בבואו לבקש סליחה ומחילה עבור העם?! למותר לציין שגלל "קוצר היריעה והזמן" לא נוכל להרחיב. אולם, ננסה לתרץ עניין זה, בעזר ה', באופן הבא: אין כל ספק שבעשיית "עגל הזהב" היסוד האמוני בקב"ה כ"אלוהי ישראל" מתערער בצורה קשה. כעת התברר שהפגאניות ועבודת האלילים שבה וצפה על פני השטח ו"חדרה עמוק לגוף ולנפש הישראלית כפי שהייתה מושרשת בהם במצרים". ברם, מאידך-גיסא, עם ישראל נמצא בתהליך של התהוות כעם נבחר.
את הנקודה העיקרית הזאת ראה משה רבנו, הרועה הנאמן. ועל כן, בהתחלה, משה "מפעיל" את תרגיל "זכות האבות", שהוא, בעיקר, "חשיפת" הנקודה היהודית הראשונית והבסיסית של עם ישראל. או אז, ישנו סיכוי גדול "שהקלקול לא יגיע עד השורשים העמוקים של העם" משום שעומדת להם זכות אבותיהם הקדושים. כמו-כן, משה רבנו מזכיר בדבריו את המשפט "אשר הוצאת בכוחך הגדול ממצרים", כביכול, יש פה מעין "האשמה עקיפה זוטא" של הקב"ה בבחינת: "אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העוון הזה" [ועיין עוד דברי "המדרש הגדול"]. וכאילו, משה אומר להקב"ה: "מה רצונך מעם ישראל? עם ישראל הרי לא יצא 'מהכשרה רוחנית' מסודרת. עם ישראל צמח, גדל, חי והתהווה במצרים האלילית במשך מאות בשנים. זו הייתה הכשרתם היחידה ומה לך כי תלין עליהם"?!
בטיעונים אלה וכיו"ב משה רבנו ע"ה מלמדנו לקחים מוסריים וחינוכיים רבי חשיבות. ואולי, הייחודי שבהם, הוא: כאשר אדם משמש כמליץ יושר וסניגור על הזולת ומדבר בזכותו ולזכותו חייב הוא להציג את כל היבטי העניין בצורה הנכוחה והנכונה. לומר את הדברים בצורה הכנה והאמיתית ביותר ולא באופן מזויף ומתפתל. עליו להעמיד דברים על דיוקם המלא ללא חשש ומורא. עליו לעשות זאת בשיא היושרה ובאהבה צרופה. עליו להיות מוכן למצב שבו יכול הוא להיפגע ולשלם מחירים אישיים ו/או ציבוריים. שהרי כל בר דעת יודע שללמד זכות על הזולת/הכלל זו מעלה ומידה משובחת ביותר לפני הקב"ה. מי ייתן, ובזכות סניגוריותו של משה רבנו ע"ה, כמו-גם בזכות סניגוריותם של עם ישראל, האחד כלפי זולתו, יחון אותנו הקב"ה בחסד, בזכות וברחמים. ישמיד כל הקמים עלינו לרעה ובמיוחד בימים קשים אלה כשחלק מצוררי ישראל "מרימים ראש" ומשמיעים איומים ממשיים כנגד עם ישראל, תורתו, ארצו ואלוהיו. היה לא תהיה ועם ישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל, אמן!