אין כאן שמאל. היה ואיננו עוד. מפלגת העבודה מתאיידת. מרצ מוכה ורפה. מתאיינת. אין שמאל. רק הימין פוצה פה. רק דבריו נשמעים. אין שמאל. אין ויכוח. אין שיח.
פעם, לפני היכחדות הדינוזאורים האידיאולוגיים, לפני הימוג הפולמוסנים, היה מעניין כאן. הייתה בעירה. הייתה אש. עפו גיצים. מלים חרכו. אפשר היה להישרף. אנשים נכוו. היו מילים חדות כסכינים משספי-גרונות. מילים כדרבנות. מילים שהפילו קרבנות. התהום הייתה גם אז עמוקה, פעורה כפצע בלתי ניתן לאיחוי, אבל אנשים נקטו עמדות בהירות, שאפשר היה לחלוק עליהן. היה מעניין. ועכשיו – אין. עכשיו ריק ועקר. משמים. במקום שצימח פרחים נותרו רק קוץ ודרדר. ערערים בערבות הבוכיות.
אין כאן שמאל. יש רק ימין ומרכז שעדיין לא נשאב אל תוכו. בראש מפלגת העבודה המעוכה, המצומקת, עומד מנהיג שמתגורר במגדלי שן זהב. הנוכחות שלו בראשה צורמת, לא טבעית, מזויפת. אין שמאל. אין 'עבודה'. עובדה. נותר הימין, קולני, אלים, תובעני, דורסני, יודע כי, אכן, "שקט הוא רפש".
אין כאן שמאל. מה יש לדבר? מה יש לכתוב? אפשר לסכם בתמצית – אין שמאל. סליחה, מי הצביע? מי רצה לשאול?
אין שמאל, אבל שמאלנים ממשיכים להירדף. מנואצים, מוכפשים, מוקצים ומשוקצים. תכף תקראו. גם חלקי יהא עימם, אף שבסך-הכל איששתי ואישרתי גם את מה שחש וחושב הימין: אין כאן שמאל.