הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה.
בית הכנסת, ליבה החי של הקהילה היהודית, הוא ביתו של כל יהודי. אין לנו עוד שמחה כשמחת חנוכת בית כנסת, שמחה שמקפלת בתוכה את שמחת החיים היהודיים על כל מצוותיה וחגיה - תקיעת השופר בראש השנה, בגדי הלבן ביום הכיפורים, מעגלי ההושענות המלבלבים, הילדים העולצים בחג הפורים, שירת הים, הקריאה בתורה, המגילות... עולם ומלואו חג במעגלים סביב תאריכים עבריים עתיקים ומפיח בהם חיים מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו.
ובצד חיי הקהילה - חיי המשפחה, המשתקפים גם הם בבית הכנסת. ההורים הנרגשים בברית המילה, מעמד נתינת השם, נער בר המצווה והחתן העולים לתורה, ולהבדיל - האבל המתקבל באהבה על-ידי הקהילה התומכת - כל אלה הם אבני הבניין האמיתיות של בית הכנסת.
"חורבה" ומלואה
למעלה משלוש מאות שנה עברו מאז הגיעו לירושלים רבי יהודה החסיד ותלמידיו. בבואם אל ירושלים מצאו עיר מוסלמית ובה רק כמה מאות יהודים, חוסים בצל האימפריה העות'מאנית, והיו לבני חסות על אדמת אבותיהם.
רבות עבר על החצר הקטנה שהקימו העולים - בניין וחורבן, עוד בניין ועוד חורבן. וביני לביני - עולם יהודי מפואר: מעמד הכתרתם של הרבנים הראשיים הראשונים לישראל, ביתו של הצדיק רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, מעמד שיבת הגדוד העברי ממלחמת העולם הראשונה. בית הכנסת "החורבה" היה, עבור תושבי ירושלים, עולם ומלואו.
קדושתו בעינה
לא פעם חזרתי בדמיוני אל אותו רגע מר ונמהר, בשעת בין ערביים בל"ג בעומר תש"ח, עת נשמע הפיצוץ מחריש האוזניים מעל בתי העיר העתיקה וענן אבק היתמר מן המקום שבו עמד בית הכנסת "החורבה". כמה כאב היה מקופל באותו מברק קצר שנשלח אל מפקדת ההגנה בירושלים "החורבה - חרבה". כמה סבי הרה"ח שמואל בן ציון רבינוביץ זצ"ל, מיושבי העיר העתיקה אז וממגורשיה, בכה והתאבל על כך.
בשו"ע נפסק על-פי דברי הגמרא
"כי בתי כנסת אפילו לאחר שחרבו עדיין הן בקדושתן, וכשם שנוהגים בהם כבוד ביישובן כך נוהגים בחורבנן, ואם עלו בהם עשבים תולשים אותם ומניחים אותם במקומן משום עגמת נפש כדי שיבואו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם". בית כנסת זה, אשר חרב על-ידי הירדנים, גם בחורבנו קדוש היה! העשבים שהיו בו, האבנים שהתגלגלו בו היו כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם. בניינו של בית הכנסת הוא בסימן: "ובנו חרבות עולם שוממות ראשונים וקוממו וחִדשו ערי חורב שוממות דור ודור".