האולטימטום הבוטה והגס של מזכירת המדינה
הילרי קלינטון, בשירותו של הנשיא האמריקני ברק חוסיין אובמה, לראש ה
ממשלה נתניהו, מהווה עליית מדרגה בעוינות של הממשל האמריקני הנוכחי כלפי מדינת ישראל, הן נגדה כמדינה יהודית והן נגדה כמדינה דמוקרטית.
אין זו הפעם הראשונה שבה השם קלינטון מקושר לניסיון בלתי דמוקרטי של ממשל דמוקרטי להתערב בהחלטתו ובבחירתו של העם בישראל. לקראת הבחירות בישראל ב-1996 הטיל הנשיא האמריקני דאז,
ביל קלינטון, את מלוא כובד משקלו למען בחירתו של
שמעון פרס לראשות הממשלה ולמניעת ניצחון אפשרי של
בנימין נתניהו. שמעון פרס הקדים אז את הבחירות לכנסת במטרה לקצור את הפירות הפוליטיים מרצח
יצחק רבין. קלינטון התייצב לשמאלו. רק פיגועי האוטובוסים של החמאס באביב 1996 הבהירו לבוחר הישראלי את הסכנה הכרוכה בבחירת פרס ואפשרו ניצחון דחוק לנתניהו. למרבה הצער נתניהו בזבז אז את האשראי שניתן לו, ובמקום לקטוע את "תהליך השלום" השקרי בחר להמשיכו תחת הכותרת של מזעור נזקים.
למרבה הצער, גם בכהונתו השנייה נראה נתניהו כמי שמבזבז את האשראי שניתן לו. דוגמאות: נאום בר-אילן, ההקפאה הקוממת של ההתיישבות היהודית בלב הארץ, ובדרך גם התקפלות בירושלים.
נתניהו אמור היה להשתנות, אבל לא בכיוון שבו התקשורת תובעת ממנו להשתנות. זו תובעת ממנו לנהוג כנהג שיכור, לא על-פי המנדט של הרוב בציבור כפי שנראה בבחירות האחרונות בישראל, אלא על-פי התכתיבים של אובמה המשרתים את הצד הערבי.
למעשה, טירונותו ועוינותו של אובמה מעלים את אבו-מאזן "המתון" ו"החלש" בכל פעם על עץ גבוה יותר ועל ענף גבוה יותר. המוסלמי במוקטעה אינו יכול להיות קיצוני פחות מאחיו המוסלמי בבית הלבן. אין פלא שיש מי שכבר קוראים לאינתיפאדה הבאה אינתיפאדת אובמה, אחותה הצעירה של מלחמת אוסלו.
פן אחר בתפקודו של נתניהו הוא בריתו הבלתי קדושה עם יריביו משנות התשעים.
אהוד ברק, האיש שהיכה את נתניהו בבחירות 1999 והתגלה כראש ממשלה כושל ומסוכן, משמש כשר הביטחון בממשלתו וכמי שמושך את הממשלה שמאלה. שמעון פרס, האיש שנוצח על-ידי נתניהו בבחירות 1996, טיפס מאז - למרות אסון אוסלו שהביא על מדינת ישראל - והתיישב במשכן נשיאי ישראל. נתניהו לפות בצבת של השניים הללו ומאפשר להם יותר מדי לנהוג בו בדרכם המסוכנת.
למעשה יש כאן גם בעיה של המשטר הדמוקרטי בישראל. ראש ממשלה אמור לעמוד בראש הרשות המבצעת, כפוף לאישור הכנסת. נשיא אמור לקיים את תפקידיו, הסמליים בעיקרם, במסגרת החוק. אבל, כאשר ראש ממשלה מוותר מרצונו על מעמדו ונותן לנשיא דריסת רגל בניהול ענייני המדינה, הדברים יוצאים משליטה. קל וחומר כאשר מדובר בראש ממשלה כנתניהו המתרחק מבוחריו והמנסה - ללא סיכוי - לשאת חן בעיני מי שעושים הכל כדי להחלישו, וכאשר מדובר בנשיא כפרס שנראה כמי שמנצל את כהונתו כדי להמשיך ולקדם את דרכו המדינית הכושלת.
נתניהו שוגה כאשר הוא מאפשר מעורבות יתר של פרס בתהליכים המדיניים, הרבה מעבר לכל נשיא שקדם לו. ספק אפילו אם נתניהו מוסמך לכך. ומצד פרס, התנהגותו מראה שהאיש טרם אמר נואש מלהיבחר כראש ממשלה. הוא אומנם כיהן פעמיים בתפקיד, אבל לא כתוצאה מניצחון בבחירות. בפעם הראשונה הוא הגיע לתפקיד במסגרת חליפין עם
יצחק שמיר; בפעם השנייה - בעקבות רצח רבין.
אבל, אם חלילה תצליח התערבותם הגסה של הצמד אובמה-קלינטון להביא להתפוררות הממשלה בירושלים ולהקדמת הבחירות, האם לא נראה את פרס מתייצב לבחירות בראשות השמאל? על-רקע זה מעניין ביקורו בבני ברק לפני ימים אחדים והתבטאותו החמורה שמשמעותה גיבוי ועידוד לחרדים המשתמטים משירות צבאי. כאשר פרס מחזר אחרי הקול החרדי, בעלי הזיכרון שבינינו אינם יכולים שלא להיזכר בתרגיל המסריח של אותו שמעון פרס, בדיוק בחודש זה לפני עשרים שנה, במטרה להפיל בדרך פסולה ראש ממשלה נבחר.
שנים רבות חלפו מאז הנשיא ויצמן הראשון, שהסתפק בלתחוב את אפו לממחטה בלבד. אחריו היו נשיאים צנועים ואהודים - בן צבי, שז"ר, קציר, נבון, הרצוג - שהביאו כבוד למוסד הנשיאות. כבוד זה נשחק בהמשך. אבל, פוליטיזציה של התפקיד כפי שנראית בימי פרס, ובהסכמה אילמת של ראש הממשלה, מעולם לא היתה.
חבל שתפקיד שאמור לשמש סמל מאחד לאזרחי ישראל הופך לשנוי במחלוקת ומאיים לשבש את רצונו של הבוחר הישראלי. בימים אלה ראוי אולי להיזכר בנשיא הראשון ובסיפור הממחטה.