התארגנות של חברי מפלגה במסגרת המפלגה ובתוכה למען קידום אינטרס אישי או אידיאולוגי מסוים, הייתה דבר שאפיין מאז ומתמיד את המערכת הפוליטית בישראל, עוד מתקופת היישוב. המחלוקות בין פלגים שונים הגיעו אף לנושאי הביטחון, מצד אחד "ההגנה" מצד שני "הפורשים" - האצ"ל והלח"י.
הפלגנות הייתה נחלת עם ישראל מאז ומתמיד: פרושים וצדוקים, חסידים מול מתנגדים, מלכות ישראל מול מלכות יהודה. נדמה שהקושי "לצאת ממצרים", ולנהוג כ"בני חורין", קשה תמיד על עם ישראל.
אם מפלגה הנכנסת בשערי הכנסת מקבלת מיד את הכינוי והתואר "סיעה", שכן היא זכאית לחדר משלה, מימון מפלגות, קשר עם הציבור והדבר מייחד אותה מהסיעות האחרות. הרי בנוסף לתפקודה של מפלגה אשר היא למעשה רשימה, אך עם הכניסה לכנסת הופכת לאחת מסיעות הבית, בנוסף לכך קיימות סיעות פנים מפלגתיות.
חלקן מתחיל כסיעה במפלגה והופך למפלגה-סיעה ב' במפאי"י - מפ"ם, או המרכז החופשי שהחל בהתארגנות בתוך חרות בראשות שמואל תמיר ועוד.
סיעה - FACTION, מוגדרת כ"כוח המתחרה ברכישת השפעה על המוסדות המרכזיים של השלטון הפנים-מפלגתי, על ניסוח מדיניות המפלגה ומינוייה למשרות ציבוריות" (זריצקי).
יש המגדירים סיעה כ"קבוצה בעלת זהות קולקטיבית המושתתת על ערכים ו/או אינטרסים שווים, המטילה מרות ומשמעת על חבריה, מאורגנת לבצע פעולה שבמרכזה המרה או השפעה על המדיניות או ההנהגה של המפלגה". (ישי).
יש הרואים בסיעה כ"בעלת כוח וארגון משל עצמה, קבוצה פנים-מפלגתית בעלת מטרות מובחנות".
ברוב המפלגות בישראל פעלו מאז ומתמיד סיעות פנימיות. הדוגמה הבולטת ביותר הינה הסיעות הפנימיות המאורגנות שפעלו בתחום ההסתדרות, ארגוני העובדים, למשל "איגוד העובדים הליברלים", שפעלו במפלגה הליברלית, עת הייתה חטיבה בליכוד, "סיעת תכלת לבן" של תנועת החרות בהסתדרות וכמובן פעילי ההסתדרות, שפעלו כל העת במפא"י, מערך, ואחר-כך מפלגת העבודה.
כיום הסיעות הן סיעות בעלות גוון אישי יותר דהיינו: תומכות באישיות זו או אחרת במאבקה לזכות במיקום גבוה בצמרת המפלגה. כאשר הוקמה קדימה היה הדבר ראשית סביב התארגנות סיעתית סביב
אריאל שרון, אשר פרש מהליכוד במאבקו מול אישים אחרים כגון:
בנימין נתניהו אשר נשאר במסגרת מפלגת הליכוד. (שוורץ).
הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בישראל ושיטות הבחירות הפנים-מפלגתיות: פריימריז או בחירות במרכז המפלגה, מושפעות ממעמדן של הסיעות הפנים מפלגתיות, המחלקות ביניהן אזורי השפעה ועוצמה, המשפיעות על כל המערכת הפוליטית בישראל כמו-גם בעולם (שוורץ, 1991).
בישראל של היום, עידן הסיעות האידיאולוגיות כמעט הצטמצם, הסיעות המאורגנות קטנו ביותר ולמעשה נשארנו עם ערב רב של סיעות אישיות, אשר אינו מאורגנות יותר מדי והן סובבות סביב מנהיגי המפלגות השונים, המנסים למתג את מפלגתם כמפלגות שממש מזוהות איתם באופן אישי.
האזרח המתבונן מהצד מתקשה למצוא את ההבדלים האידיאולוגיים, ולכן הוא יותר מתחבר להבדלים האישיים, כך שלא האג'נדה היא העיקר אלא הדמות, לעיתים גם אם היא וירטואלית.