הגרעין הישראלי - כורח קיומי

רשימה זאת היא תגובה למאמרו של גדעון ספירו, מראשי "הוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי" (שם קוד לפירוק ישראל מנשקה הגרעיני), באתר "הגדה השמאלית". לעיתים אנשים מצטפדים מסביב לרטוריקה של עצמם. כך קורה למישהו שבמאבק צודק, המסומן ברטוריקה של זכויות אדם, צצה אצלו תודעה מסדר שני - כלומר, תודעתו מתפצלת. התודעה הזאת, המשקפת את תודעת המאבק הישיר והבלתי-אמצעי - זה מהסדר הראשון - שונה מהראשונה בכך שהיא מתגבשת מסביב למיצב העצמי של רטוריקה נשגבת, ובכך מאבדת כל קשר ישיר אל הקיום הפשוט, כפי שרואה אותה האדם הפשוט, בן העם. במילים אחרות, השתגעת? מה פתאום שישראל תפרק את עצמה מהחוסן האולטימטיבי שלה מפני השמדה? קיומנו מושתת על אבסורדים, אנו נטע זר, גוזל ומנשל, בטריטוריה של האומה הערבית. זאת עובדה אובייקטיבית, ללא קשר לאיך נציג זאת לעצמנו ולעולם, ולאיך נספר לעצמנו על "חוסר דמוקרטיה בקרב הערבים, רצחנותם, קנאותם הדתית". וכך, הדרך היחידה להמשיך את הקיום הזה שלנו היא מתוך נשק יום הדין, ומאזן אימה גרעיני. שלום גרעיני הוא הדבר היחיד שגרם להכרה בנו מצד ארצות ערב, לאחר שבתקופת הטרום-גרעין נפוצה בקרבם הרטוריקה של חיסול הישות הציונית. פירוק מגרעין הוא גם חידוש ההיתכנות של מחיקת ישראל. אנשים לא עושים תוכניות מדויקות להשמדת גורם שנוא, והם סומכים על החלשה, והיווצרות מגמה שברגע הנכון תלבש את התוכניות הפוליטיות הספציפיות המתאימות. בשואה, בשנת 1941, יותר ממיליון יהודים שהובלו למקומות הריכוז במדינות הבלטיות, שבהם ירו בהם יחידות האיינזצגרופן (בטרם החלה ההשמדה המתועשת בגז), סברו עד הרגע האחרון - בתמונת הסדר הטוב האזרחי השפוי שהייתה להם - ש"אין דברים כאלה". הם התעלמו מכל האותות של שנאת הגרמנים והמשתפי"ם המקומיים המעורבים בהשמדה, על-ידי גישה פסיכולוגית היסטרית (העצמת דברים חסרי חשיבות, והנמכת משקל דברים בעלי חשיבות. ראו בספרי Emotions, Neuroses and Self-Esteem. מנגנון ההונאה פעל עד הרגע האחרון. אמירתו של ספירו, שאין עוד איום השמדה על ישראל, היא אמירה שרירותית לחלוטין, חסרת הנמקה, הניזונה מאותה תודעה מפוצלת והוויה רטורית אטומה מסדר שני, שעליה הצבעתי. כך גם אמירתו שתתחולל שואה גרעינית עולמית. האיש נסחף. אומרים דברים נכונים בהתחלה, ובחסותם מגניבים גם קצת שטויות. אין לנטוש את הביקורת אודות האבסורדים של הקיום הישראלי, אך באותה מידה זו התאבדות קולקטיבית לנטוש את הפיקחון המדיני.