למרות אורכה (כארבע שעות) מצליחה האופרה "היהודיה" (1835) מאת ז'אק פרומנטל הלוי, לרתק ולסחוף את הקהל שיוצא מההופעה מרוגש ונסער.
ישנם אמנים שקונים את עולמם הודות ליצירה אחת ובודדת ונכנסים להיכל האמנויות של ההיסטוריה. כזהו המקרה של הלוי, שלקח ליברית של אז'ן סקריב, שמהולות בה השפעות של שייכספיר (הסוחר מוונציה) ושל "אייבנהו" של סקוט, ויצר מוזיקה אלוהית ל"גרנד אופרה", שכל פרק בה מרתק, יפהפה ומיוחד, והיא לוכדת את הקהל בכל רגע נתון.
בלי טיפת קיטש, הסיפור נסב על אהבת רחל, בתו של הצורף היהודי אלעזר, לנסיך האימפריה ליאופולד, נוצרי ונשוי, שהתחזה ליהודי. אך הפואנטה בסיפור היא האנטישמיות, השנאה התהומית של הנוצרים ליהודים שהייתה וקיימת מזה אלפיים שנה. השנאה שהעלתה באש יהודים באירופה עוד הרבה לפני היטלר. השינאה שגורמת לקהילת הנוצרים להעלות על המוקד מי שמקיים יחסים עם בן הדת השניה, או יהודי שמעז לעבוד ביום חג נוצרי.
הביקורת של הלוי על תפיסת הנוצרים את היהודים היא גם של היהודים על עצמם, (כי הרי הוא עצמו היה יהודי). על תאוות הבצע ועל יצר הנקם שגורם לסוף המר. יחד עם זאת, האופרה מדגימה את המסירות וההקרבה של היהודים, תכונה שישוע לא כ"כ הצליח להשריש במאמיניו. אין זו אופרה קיטשית מתקתקה ומלבד שתים שלוש אריות בהן הטקסט חוזר על עצמו כמה פעמים - כל אריה היא חלק מהסיפור, אתה מרותק לכל מילה וניע.
שלושה זמרים אדירים בולטים בהפקה באיכות קולם ובמשחקם: פרנסיסקו קזאנובה כאלעזר היהודי, שאריית הסיום שלו מניפה את הקהל אל על לחוויה עילאית. כך גם משתבח הקרדינל, דמיטרי אוליאנוב בקול נפלא, צלול וברור בהגייתו, וכך מריו זפירי כליאופולד, שאיכות שירתו מעל ומעבר לרמת כל היתר וגם הוא ניחן בהגייה ברורה, כך שלא היה צורך בתרגום.
הבימוי הנפלא, היצירתי והמתוקתק של דייויד פאונטי מהאופרה של הקובנט גארדן, שעימד את הסצינות בצורה המוצלחת ביותר, מלאת דרמה ומשחק, והכל - תוך ניצול עיצוב הבמה המתוחכם, הרבגוני והעשיר של רוברט ישראל וההקפדה על פרטי הפרטים התקופתיים - היו מרהיבים.
כך גם התלבושות המהודרות המרהיבות שיצרה מארי-ז'ן לקה והציורים שברקע בסגנון הפרה-רפאליטי עינגו את העין. הקריקטורות האנטישמיות הענקיות העצימו את הקונספט של היצירה, והדובדבן שבעוגה - רקדני להקת הבלט הקלאסי שאי-אפשר היה להסיר מהם את העיניים, גם בקטעים בהם שמשו רק כעיטור מסביב לסצינה של התרחשות בסיפור. והגדילו עשות שני הרקדנים הסולנים המבוגרים יותר, שיחד עם הלהקה הותירו מהחוויה טעם של עוד.
האופרה "היהודיה" לא רק שמתעלה בסיפור הנוקב שלה ונוגעת חזק בליבנו כיהודים. היא גם הטביעה את חותמה בתולדות האופרה בכך שהשפיעה על רבים אחריה - כמו על ווגנר ועוד. הפקה זו באופרה הישראלית, שמלבד התזמורת, המקהלה והרקדנים הובאה כולה כהפקת האופרה השוויצרית - היא פנינה בכתר. משהו שאסור להחמיץ, גם למי שאינו פוקד דרך קבע את בית האופרה.