כיליד וחניך מדינה שבה נותנים לאנשים לצאת ממעלית לפני שנכנסים אליה, אין ספק שלקח לי קצת זמן להתרגל לקודים התרבותיים ולכללי המשחק של החברה הישראלית. אבל דווקא כשלמדתי להעריך את הצד החיובי של החוצפה הישראלית, גם התברר לי שזו מכוונת אך ורק כלפי פנים ולא כלפי חוץ. יש כנראה מכס על ייצוא החוצפה הישראלית, ואם אנו מעוניינים בדיפלומטיה ישראלית יעילה יש להסירו.
כדי להבהיר עניין זה, הרי חידה: איזו מדינה במזרח התיכון עונה על הקריטריונים הבאים: היא אינה מדינה ערבית; היא אמורה להיות מדינה חילונית, אך בפועל היא מושפעת ממפלגות דתיות; יש לה סכסוך טריטוריאלי עם סוריה; היא שולטת בעם אחר ושוללת ממנו מדינה ריבונית עם כוח צבאי; היא כבשה שטח שבו בנתה
גדר הפרדה והכניסה אליו
מתנחלים; לגנרלים שלה יש השפעה מופרזת על המערכת הפוליטית; תפקידו של הנשיא שלה הוא בעיקרו סמלי; בית המשפט העליון בה חש מחויבות לכפות ערכים ליברליים על חברה שהיא ברובה שמרנית?
התשובה שאני מקבל לשאלה ארוכה זו היא תמיד: ישראל. אלא שגם טורקיה עונה על כל הקריטריונים הנ"ל - יש לה סכסוך טריטוריאלי עם סוריה על חבל האלכסנדרטה, היא מסרבת בעיקשות להקמת מדינה כורדית, והיא כבשה את האי קפריסין, שבו יישבה מתנחלים, ובו הוקמה גדר הפרדה.
אלא שבעוד לישראל העולם אינו מניח לרגע, איש אינו מציק לטורקיה. אומנם אוכלוסייתה גדולה פי עשרה מזו של ישראל, אך נראה כי גם אם אילו מנינו 70 מיליון תושבים היינו "מקבלים על הראש", היות שאנו חסרים ביטחון עצמי וגאווה לאומית.
הרי עד לפני שנה וחצי תיווכה טורקיה בין ישראל ובין סוריה כדי לגבש הסכם שלום המבוסס על נסיגה ישראלית מרמת הגולן. זוהי אותה טורקיה שכבשה ב-1939 מסוריה את חבל האלכסנדרטה, ואשר עד לשנת 2005 שררו בינה לבין סוריה יחסי מלחמה, בעיקר בשל סכסוך טריטוריאלי זה. עמדתה של טורקיה תמיד הייתה כי לא תיסוג מחבל האלכסנדרטה, וכי אם סוריה מעוניינת בשלום עליה להשלים עם הריבונות הטורקית בחבל ולוותר אחת ולתמיד על דרישתה לנסיגה טורקית ממנו. לבסוף קיבלו הסורים את העמדה הטורקית, וב-2005 נירמלו שתי המדינות את יחסיהן הדיפלומטיים. סוריה לא ויתרה על זכויותיה על חבל האלכסנדרטה, אך ויתרה על החזרתו של שטח זה לריבונותה כתנאי לכינון יחסי שלום עם טורקיה.
והנה, בעוד טורקיה משיגה שלום עם סוריה מתוך עמדה של נחישות ועוצמה, מישראל היא דורשת להשיג שלום עם סוריה מתוך עמדה הפוכה.
האם שמעתם מנהיג ישראלי שהצביע על אבסורד זה? שנתן לו את התואר ההולם - "חוצפה"?
ישראל משלימה עם התגרויותיה של טורקיה מאז בחירתו של רג'פ טאיפ ארדואן לראשות ממשלתה. ב-2004, לאחר חיסולו של השייח יאסין, כינה ארדואן את ישראל "מדינת טרור", ואילו בפברואר 2006 הוא אירח באנקרה את מנהיג החמאס חאלד מאשל. בינואר 2009 הוא התפרץ בוועידת דאבוס והטיח בנשיא
שמעון פרס שהוא מומחה ברצח, ואילו באוקטובר 2009 מנעה טורקיה מישראל השתתפות בתרגיל צבאי של ברית נאט"ו, ובמקביל החלה רשת הטלוויזיה הממשלתית שם לשדר סדרה מבוימת שבה מוצגים חיילי צה"ל כרוצחי ילדים פלשתינים. בנובמבר 2009 הצהיר ארדואן כי הוא מעדיף להיפגש עם נשיא סודן עומאר אל-באשיר, המואשם על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ברצח עם, מאשר להיפגש עם ראש ממשלת ישראל. ואילו במרץ 2010 הצהיר ארדואן כי הר הבית, חברון וקבר רחל מעולם לא היו אתרים יהודיים.
עד היום, ישראל בחרה להבליג ולשמור על פרופיל נמוך ביחסיה עם טורקיה, אלא שכך אין מתנהגת מדינה הבטוחה בעצמה: מדוע לארדואן מותר לשקר, ואילו לנו אסור לומר את האמת? למה לו מותר לכנות את נשיא מדינתנו "רוצח ילדים" ולקבל את חאלד מאשל באנקרה, ואילו לנו אסור לדבר על רצח העם הארמני ולקבל בירושלים את מנהיג המורדים הכורדים?
הרפיסות שאנו מפגינים כלפי טורקיה אינה התנהלות בודדת אלא התנהלות טיפוסית. ביחסנו למצרים, למשל, אנו משלימים עם העובדה שהתקשורת הממשלתית המצרית רווייה אנטישמיות, עלילות דם, והכחשת שואה. כאשר שר התרבות המצרי פארוק חוסני הצהיר כי ישרוף כל ספר ישראלי שימצא במצרים - שתקנו, וכשממשלתו הציגה את מועמדותו לתפקיד מזכ"ל UNESCO, נענתה ישראל לבקשתו של נשיא מצרים מובארק שלא להצביע נגדה. וכך, בעוד שאינטלקטואלים יהודים ברחבי העולם, כמו אלי ויזל וברנרד הנרי-לוי, גינו את מועמדותו של חוסני בקול רם, ישראל הרשמית שתקה, והיו בה שתירצו התנהגות זו בנימוק הבעייתי, שמדינת ישראל קיימת רק בחסד החלטת האו"ם משנת 1947 ומהגנתה של ארה"ב, ולכן אל לה לפגוע בחסד שאומות העולם מעניקות לה.
נראה כי ליהודי הגלות יש בעניין זה יותר אומץ וביטחון עצמי מאשר לנציגי מדינת היהודים.