במהלך ביקור שערך לאחרונה בפראג, אשר במסגרתו חתם על הסכם חדש עם רוסיה לפיקוח על הנשק הגרעיני, הצהיר הנשיא אובמה, כי טרור גרעיני הוא "האיום המיידי והחמור ביותר לביטחון העולמי". על-אף שהעוצמה ההרסנית הייחודית של הנשק הגרעיני מצדיקה את חששו ביחס לתפוצה ולשימוש בו, דומה כי הערכה חמורה זו ביחס לאיום המיידי של הטרור הגרעיני אינה משכנעת, ואפילו עלולה להוביל להיחלשות הנחישות הבינלאומית בעתיד בסוגיית אי- ההפצה של נשק גרעיני.
איום מורכב מכוונה ומיכולת גם יחד. הפרשנים כמעט תמימי דעים בהערכתם כי אל-קאעידה אכן הדגים את כוונתו הן באמצעות הצהרותיו הפומביות והן באמצעות מאמציו להשיג את החומרים הגרעיניים ואת הפסיקות הדתיות התומכות בשימוש הנפשע בהם. תיעוד המצביע על ההתעניינות של הארגון, כך על-פי הדיווחים, נמצא באפגניסטן בשנים שלאחר מתקפת ה-11 בספטמבר. זוהי עובדה חשובה, שכן לא זו בלבד שהכוונה לגרום למספר רב של נפגעים תואמת לפילוסופיה ולדרך הפעולה של אל-קאעידה ושל הארגונים המסונפים לו, אלא שקבוצות בודדות בלבד ביטאו אי-פעם עניין כלשהו או נכונות להשיג נשק גרעיני ולשאת במחירים הממשיים והאפשריים הכרוכים באחזקתו.
יכולת היא עניין אחר. לדבריו של בריאן ג'נקינס ממכון ראנד, שכתב לראשונה על האפשרות שטרוריסטים "יתגרענו" בשנת 1975, "אוסמה בן-לאדן מעוניין, ללא ספק, בנשק גרעיני. מזה 15 שנים שהוא מנסה להשיג נשק גרעיני . אין כל ספק שאם ישיג נשק גרעיני, הוא ישתמש בו. אל-קאעידה מדבר לעיתים קרובות על נשק גרעיני... אך עובדה היא שאין כל ראיות לכך שיש לארגון נשק גרעיני או שיש לו החומר או הידע לייצר נשק גרעיני".
אם לאל-קאעידה אכן אין הנשק או היכולת לייצר אותו, הרי שבכל זאת נותר חשש ביחס לאפשרות רכישתו של נשק כזה על-ידי הארגון מידי מדינה גרעינית, אם באמצעות שיתוף פעולה או בעקבות התמוטטות משטר. בעניין זה השאלה מתמקדת בעיקר בפקיסטן, באירן ובצפון קוריאה. במשך יותר מ-30 שנה אירן סיפקה מקלט, אימנה, ציידה, ושלחה מחבלים לתקוף מטרות אמריקניות וישראליות. האם יהיה זה סביר להניח שאירן גרעינית תאפשר לאל-קאעידה או לחיזבאללה להצטרף למועדון הגרעיני?
העדויות אינן מחזקות הערכה זו. ראשית, חרף דיווחים של חברי אל-קאעידה שמצאו מקלט באירן ועברו בביטחון דרכה, המתחים וחוסר-האמון בין אירן השיעית לבין אל-קאעידה הסונית ימנעו כמעט בוודאות עסקה כזאת. שנית, ואולי אפילו חשוב מכך, לא התקבלה כל עדות לכך שמדינות התומכות בטרור סיפקו אי-פעם נשק לא-קונבנציונלי לארגוני טרור. ארה"ב מגדירה את אירן ואת סוריה כ"מדינות תומכות בטרור" במשך יותר מרבע מאה, ושתי המדינות ידועות כבעלות מלאים גדולים של נשק כימי (אשר דומה כי הן מפתחות במשותף; על-פי הירחון Janes, בחודש יולי 2007, תאונה במתקן נשק כימי אירני-סורי משותף באלפו גרמה לעשרות הרוגים). ובכל זאת, אף לא אחד מארגוני הטרור הנתמכים על-ידי שתי המדינות ביצע התקפה תוך שימוש בנשק זה, ואין כל עדות לכך שבידיהם האמצעים המתאימים כדי להוציא התקפה שכזו לפועל.
ההסבר המקובל ומשכנע למדי לאי-התממשותו של התרחיש אימים זה הוא שמדינות נמנעות מלחלוק טכנולוגיות קטלניות שכאלה, כיוון שהדבר עלול לגרוע בדרך כלשהי מעוצמתן הלאומית (ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בנשק גרעיני), וכן לגרום להן לאבד שליטה על העיתוי ועל אופן השימוש בנשק זה. על-פי התרחיש הגרוע ביותר, מנקודת מבטן, ארגון טרור עלול להשתמש בנשק נגד נותני החסות או בניגוד לאינטרסים שלהם. יתרה מכך, בכל הקשור לנשק גרעיני, בעוד שמדע איסוף הראיות רחוק משלמות, הנשק ברובו ניתן לזיהוי, ומשמעות הדבר היא שיכולתה של מדינה להכחיש קשר לביצוע התקפת טרור גרעינית מופחתת עד מאוד, בפרט לאור העובדה שמספר המדינות החשודות קטן בכל מקרה. לפיכך, בעוד שלהרתעת ארגוני טרור נודעים אתגרים ייחודים משל עצמם, הרתעה בין מדינות עשויה לסייע בשמירת נשק שכזה מחוץ לידיהם של ארגוני טרור מלכתחילה.
ההיסטוריה עשויה לשמש או לא לשמש מנבא טוב של התנהגות לעתיד, אך העובדה שמדינות לא סיפקו נשק בלתי-קונבנציונלי לארגוני טרור בעבר אין פירושה שהן לא תעשנה כן בעתיד. מהי, אם כך, הבעיה בכל הנוגע למאמציו של הנשיא אובמה למקד את תשומת הלב באיום הטרור הגרעיני?
כפי שציין ג'נקינס, הפניית הזרקור על ארגון אל-קאעידה עוררה פחד עצום, לכשעצמה מטרה של פעילי טרור, גם בהיעדר יכולת גרעינית כלשהי. כמו-כן, ההתייחסות המוגזמת של הנשיא אובמה לאיום טרור גרעיני מיידי עלול ליצור דינמיקה של "זאב זאב", דומה לזו שנוצרה על-ידי ממשל בוש בסוגיית הנשק להשמדה המונית בעירק. בהיעדר ראיות דרמטיות חדשות האומרות אחרת, אפשרות שכמובן קיימת, הערכות הממשל האמריקני ביחס ליכולות היריב עלולות לאבד מאמינותן בקרב בנות ברית, חברי קונגרס, ואולי החשוב ביותר מן ההיבט של הטרור, בקרב הציבור.
לבסוף, ההתמקדות הצרה בטרור נעשית על חשבון ההתמקדות במה שצריכה להיות הדאגה הגדולה ביותר של הממשל - תפוצה גרעינית בקרב מדינות והאפשרות של מרוצי חימוש, והיעדר השליטה העלול להיווצר כתוצאה מכך. אין זה מקרה שכמה מהטכנולוגיות הגרעיניות של אירן מבוססות על התוכניות של מהנדס הגרעין הפקיסטני חאן, ושהכור הגרעיני הסורי אשר על-פי הדיווחים הופצץ על-ידי ישראל בשנת 2007, הוקם בסיועה של צפון קוריאה. מניעת תפוצת נשק בין מדינות, במיוחד מדינות סוררות, היא הדרך הטובה ביותר להפחתת הסבירות שנשק גרעיני ייפול לידיהם של ארגוני טרור, בין אם בשל שיתוף מכוון או בשל קריסתם/נפילתם של משטרים. כמו בכל המקרים של "זאב זאב", היעדר התמקדות ואמינות עלולים להוביל להתממשותם של איומים אמיתיים.