אסור להיכנע ללחץ האמריקני

אבל אנחנו חיים היום בתקופה אחרת לגמרי, בתנאים אחרים, אז לא היה האיום של הגרעין באירן ובכלל העולם השתנה, איך אפשר להשוות מה שהיה פעם להיום?"אתה צודק, העולם השתנה, אבל לטובת ישראל. אם מנהיגינו היו יכולים להגיד לא לארה"ב אז – על אחת כמה וכמה היום. היום נהנית ישראל ממשאבי-שיא צבאיים, כלכליים, דמוגרפיים, טכנולוגים ורפואיים. ארה"ב ערה למצוקת הטרור מאז ה-11 בספטמבר 2001, אזרחיה נהרגים מדי יום על-ידי טרוריסטים מוסלמים והיא מכירה בגרעין האירני כאיום ברור ומיידי עליה. גם אירופה חוששת מאירן וחרדה לצביונה ולביטחונה כתוצאה מהפלישה הדמוגרפית המוסלמית. לכן, קל יותר להנהגה הנוכחית בישראל לאמץ את מורשת מנהיגי העבר, להפגין עצמאות מדינית, לקרוא תיגר על הלחץ הבינלאומי, להסיר מעלינו את איום הטרור הפלשתיני, ולהבטיח את עתיד ירושלים על-ידי שידרוג דרמטי של עתודות הקרקע, תשתיות התעבורה, התעסוקה והדיור ויציקת תוכן ל"ירושלים רבתי" הקולטת עשרות אלפי יהודים מדי שנה ולא מאבדת 6,000 יהודים מדי שנה (כפי שקורה לאחרונה). "ישראל הוכיחה את נכונותה לשלום בסדרת ויתורים חסרי-תקדים מאז 1949 ובמיוחד מאז 1993, כאשר חילצה את מנהיגי הטרור האש"פי ממחנותיהם בתימן, בעירק, בלבנון ובתוניסיה. הוויתורים ליבו – כצפוי – את אש הטרור ואת הלחץ לוויתורים חסרי-אחריות נוספים. ויתור נוסף בירושלים או ביו"ש לא ישנה את הגישה הרכרוכית של אובמה כלפי אירן והטרור המוסלמי, לא ישכנע אותו שהנושא הפלשתיני בן מאה השנים איננו שורש זעזועי המזרח התיכון בני 1,400 השנים, ולא ישדרג את תדמית ישראל בבית הלבן. להפך - כל ויתור נוסף יוסיף שמן למדורת הלחץ והטרור. "נחישות ובנייה - ולא היסוס ונסיגה - הם המתכון למנהיגות ולבטחון המדינה היהודית".

הממשל טוען שישראל הסכימה להקפאה בירושלים ונתניהו מכחיש... למי אתה מאמין?"אינני יודע, אבל דבר אחד ברור: רפיסות כלפי ירושלים – לב העם היהודי – מעקרת את ריבונותנו ומבשרת רעות לגבי עצמאותנו. עד החתימה על הסכם אוסלו ב-1993 הייתה ירושלים 'הקו האדום' שאינו עומד למו"מ. הססנות לגבי ירושלים מבשרת רעות לגבי יו"ש, רמת הגולן ופליטי 1948. אסור למנהיגי ישראל להתלבט, להתחבט, לוותר או לסגת בירושלים. "על ההנהגה ללמוד לקח מהחלטת בן-גוריון לקרוא תיגר על לחץ הממשל האמריקני והקהילה הבינלאומית, להימנע מהכרזה על ירושלים כעיר בירה ולקבל אותה כעיר בינלאומית. למרות משקלה האסטרטגי השולי של ישראל ב-1949, בהשוואה למשקלה ב-2010, הכריז בן-גוריון על ירושלים כעיר בירה, העתיק אליה משרדי ממשלה, העביר אליה אלפי עולים, בנה עד קווי שביתת הנשק ושידרג את תשתיות התעבורה לירושלים. הדבר הביא למתיחות קצרת-טווח שהפכה להערכה ארוכת-טווח ולשכנוע ארה"ב שירושלים אינה עומדת למו"מ. "ב-1967 איים הנשיא ג'ונסון שאיחוד העיר ובנייה מעבר ל'קו הירוק' יפגעו קשות במעמד ישראל. אבל, אשכול התריס והכריז על סיפוח העיר העתיקה, מזרח ירושלים ועתודות קרקע נרחבות, ובנה במהירות את רמת אשכול מעבר ל'קו הירוק'. "ב-1972-1970 נהנה הנשיא ניקסון מיוקרת שיא בארה"ב, בניגוד לשפל במעמד אובמה. הוא לחץ על גולדה מאיר לאמץ את 'תוכנית רוג'רס' שקראה לנסיגה ל'קווי 1967' ולחסות שלוש הדתות על המקומות הקדושים בירושלים. בתגובה הורתה ראש-הממשלה גולדה מאיר לבנות את נווה יעקב, גילה, רמות אלון והגבעה הצרפתית מעבר ל'קו הירוק'. "ב-1992-1989 תבע מזכיר המדינה ג'יימס בייקר ויתורים מפליגים. אבא שלי דפק על השולחן ואמר למזכיר המדינה: 'אדוני המזכיר, אתה יכול לדרוש מה שתבחר לדרוש, אבל זאת המדינה שלנו, ולא נסכים לעשות שום דבר שיפגע בעתידה ובאינטרסים שלה, גם אם טובי ידידינו ידרשו זאת' (מתוך ספרו של יצחק שמיר, "כסלע איתן")".