חיזיון השלום בינינו לערבים

הגבול שייקבע יהיה ככל הנראה גבול ה-4 ביוני 1967 עם 'תיקוני גבול' שיכללו את גושי ההתנחלויות הגדולים בשטחה של ישראל, בתמורה לשטחים שישראל תעביר לריבונות פלשתינית. אינני נכנס לסבך הפרשני של מהות ואופי העצמאות של מדינת-פלשתין - השלטון, הפירוז מנשק ותחמושת, מעברי הגבול המזרחי לירדן וממנה, השמים הפתוחים, בעיות המים - נגיד שצלחנו את כל אלה ויצרנו מציאות חדשה ויש בידנו שתי מדינות שאין עליהן עוררין. אתחיל אפוא במבט אופטימי: המזרח התיכון ינשום לרווחה לאחר מאה ועשרים שנה של הקזות דם הדדיות. המקומות הקדושים והאתרים הארכיאולוגים ישוקמו לקדם את פני מיליוני התיירים שיציפו את שתי המדינות ויעשירו אותן, המסחר הישראלי ייפתח אל מרחבי המזרח לשיתופי פעולה בעסקים חובקי עולם, משקיעים בעלי ממון מרחבי העולם יילחמו בציפורניהם לזכות ולו בנתח קטן מעוגת ההשקעות האטרקטיבית, תעלת הימים, תחנת רכבת מרכזית שתקלוט ותפלוט נוסעים מביירות, מדמשק, מבגדד ומקזבלנקה, ייבוא וייצוא סחורות מהודו ועד כוש, פרוספריטי, הרבה כסף, קול רינה וישועה ומצהלות ותופי טם-טם, שירה וריקודי-בטן, פסטיבלים וחגיגות-ימות המשיח, גאולה שלמה ואולי אפילו תחיית המתים. ממול, ממתינה בהכנעה גמורה האפשרות הפסימית בקיומה של מדינת-ישראל כשמכל עבריה חמש מדינות ערביות, עם תוספת של ישות חידתית ברצועת עזה, שהיציבות השלטונית בהן מוטלת בספק תמידי. החיזבאללה כבר שולט בלבנון, השלטון העלאווי בסוריה מאוים חדשות לבקרים, הממלכה האשמית הירדנית בבעיות פנימיות קשות עם פלשתינים משלהם, במצרים מאיימים האחים המוסלמים, את עזה לא נזכיר וגבול מפותל של כ-700 קילומטר יחצוץ בינינו לבין מדינת פלשתין שטיבה הפוליטי עלוּם. ולא דיברנו עוד על אירן ולא נדבר. זו המציאות שתטפח על פנינו לאחר הטקסים המרשימים. אין לאן לברוח! זו התמונה ואין בילתה. על-פי תורת המשחקים, יש לבחון כל אפשרות במתחם הסבירות ולצפות את מהלכי כל המשתתפים לאור נתוני המציאות המשתנה. ניסיון ה"שלום" עם מצרים מוכיח שגם לאחר נסיגה מלאה וכינון יחסים דיפלומטיים, השלום בינינו צונן ונפיץ. הטינה כלפי יהודים לא נפגמה כהוא זה. יהודי שומר נפשו לא ינפוש להנאתו בקהיר, ומדי פעם מזהירים אותנו שיש התרעה חמה על סכנת פיגוע או ניסיון חטיפה בסינָי. גם השלום עם ירדן נסמך על כרעי תרנגולת ומי שנוסע לשם, שׂם נפשו בכפו. ה"שלום" הזה מקל רק על הערבים-אזרחי ישראל לנוע מהכא להתם באופן חופשי וגם הם מסכנים עצמם. ראו "עזאם עזאם". זו פחות או יותר תהא דמותו של כל "שלום" שייכון בין היהודים לערבים במרחב הזה. שלום מאולץ של משטמה מתוך חוסר ברירה.

אין לשלול את האפשרות שגם לאחר חתימת השלום ייוותרו קיצוניים, הן בצד היהודי והן בצד הערבי, שה"שלום" הזה אינו מקובל עליהם. הם לא יתאיידו לשום מקום והם ידאגו להפר כל ניסיון של שקט. גם השנאה ושאיפות הנקם לא ייעלמו. הגבול עם מדינת-פלשתין יהיה ארוך ופתלתל שיחייב כוחות שמירה גדולים במיוחד, מתקנים ומחנות, בידוקים קפדניים ומודיעין ערני ויעיל. ובכל זאת, סביר להניח שיפרצו פה ושם עימותים מקומיים מאלף ואחת סיבות - זה יכול להיות סתם עפיפון ישראלי שינחת בפלשתין או שיירת מבריחים שנתפסה על-ידי מי מהצדדים. מכאן החובה לקחת בחשבון שעימות מסוים יתפתח לחילופי אש, לקרב מוגבל ולמלחמה של ממש. ואז? תאמרו, אז מה אתה מציע? אתה רק שולל ושולל מכל וכל. אין בכלל ה"לאו" של "הֵן" כלשהו! אין בליב רצון לשלום ולפיכך אתה מחרחר ריב ופני למלחמה. על זאת אענה ביושר גמור שהדברים האלה נכוחים להוציא את הרצון לשלום. אני רוצה בשלום בכל מאודי ובכל עודי, אבל יודע בבירור שהשלום ייתכן רק לאחר הכרעה חד-משמעית, ולחילופין, רק לאחר הצגת יכולת הרתעה מוּכחת ומדבירה באופן תמידי כל זיק תקווה של הערבים לכלות ביהודים. כיום, התקווה הזאת פורחת ויש לה על מה שתסמוך.