כפי שהיה באירופה ערב השואה, כך גם כיום העולם בודק גבולות אצל היהודים - עד כמה יכולים כנופיות הטרור ותומכיהם האירופאים לפגוע ביהודים ובמדינתם בפרט, עד כמה אפשר להשיג את גבולותיהם הקנייניים, הרוחניים והקיומיים כמו גם גבולות הכבוד באמצעות ניסיונות השפלה, טרור, חדירה פיזית ואיומים.
כיום, בניגוד לתקופת טרום השואה, מדינת ישראל איתנה ובנוסף ניסיון השואה מאחוריה, והיא יכולה ללמוד ממנו לקח.
תחילה - בתקופת ראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון - היה ממשל צבאי, שהצר את צעדי שוחרי רעת המדינה הקמים עליה להשמידה, ואחר כך ראש הממשלה רבין שם גבול לאלימות הטרור מתוך הנחה שגויה כי הם לא יעזו להשתמש בנשק חם. הנשק החם עבר בקלות לטילים ועוד יבוא היום שיעבור לנשק לא קונבנציונאלי, אלא אם כן מדינת ישראל תתעשת ותשים את הגבול במקום הנכון והברור.
למרבה המזל, מדינת ישראל יכולה לשים גבול היכן שהיא חפצה, וממשלת ישראל קובעת חד-צדדית היכן הגבולות, עקב כוחה ועוצמתה ביחס לאויביה המוגבלים.
מכאן גם האחריות הגדולה הרובצת על כתפי הממשלה.
כל מה שדרוש זו החלטה.
ובדיקת הגבולות היא מטבעה הדרגתית, ממש כבימי טרום השואה; השלטון הנאצי בדק תחילה כיצד יגיבו היהודים על גזירות של הגבלת מקומות עבודה ומגורים. לו היהודים היו קולטים את הרמז העבה, ויוצאים מאירופה, לא הייתה שואה. אלא שהם לא. ואחר כך, בהדרגה מופתית, הגזרות החמירו עד לרמת השואה, ונעצרו לא בגלל רחמים ולא בגלל הבנה כלפי העם היהודי מצד אומות העולם, אלא עקב מאורעות מלחמה חיצוניים לבעיה היהודית, וזרים לנושא השואה.
לפיכך, נדרש כאן לימוד לקח ויישומו באמצעות הצבת גבולות במיקום הנכון שימנע טרור, דבר שהוא אפשרי ותלוי רק בהחלטה באופן חד-צדדי.
באשר ל"מה יגיד העולם", וכיצד תגיב ירדן או טורקיה - אלה יגידו אותו דבר ויגיבו בערך באותה צורה בכל מצב, וגם אם נשחרר ברוב חסדנו ואיוולתנו רוצחים ועושי לינץ' [כפי שעשינו], ונוותר על הכנעת האויב והכרעתו הברורה והמשפילה כפי שראוי לפושעים [דבר שעשינו לא אחת], לא נשבה את ליבם.