אירוטיקה, גילוי עריות, תשוקות אסורות והרבה דם, עומדים במרכז המחזה על-פי ספרו של אוסקר וויילד על ריקוד שבעת הצעיפים של שלומית.
הבימאי יובל זמיר העמיד הצגה שעיבד, תרגם וביים על ספור תאוותו של הורדוס אנטיפס (השני), נכדו של הורדוס הראשון, לבתו החורגת שלומית. הורדוס, שעבר על גילוי עריות, כשנישא לאשתו השניה הרודיה, הסכים למלא כל בקשה של שלומית, ובלבד שתרקוד לפניו.
אין דמיון בין ריקודה של ריטה הייוורת' המנוחה בסרט, לריקוד במחזה. במקום צעיפים, יש אימונית, אך יש גם עירום מלא.
עיבודו היוצא דופן של זמיר מסיט את איפיון הדמות של שלומית מנערה לנער, שעוטה בגדים המכסים על זהותו האמיתית, ובכל זאת מטריפה את חושי כולם, כולל הורדוס. אך גם להורדוס יש רבגוניות בזהות המינית. כשהוא מגלה את גופו העירום של "שלומית", הוא ממשיך להתאוות לנסות לנשקו בתשוקה.
את המחיר למילוי בקשת שלומית הוא מתקשה לשלם, כי הבקשה דיברה על ראשו הכרות של יוחנן המטביל שאסור באזיקים במרתפי הארמון. אך הורדוס אנטיפס נאלץ לממש את ההסכם. (הנושא לכד את גדולי ציירי הרנסנס כמו קאראוואג'ו, שהנציחו את ראשו הכרות של יוחנן מוגש לשלומית על המגש). ומה סיבת הבקשה המוזרה של שלומית? כי במפגש בינה לבין יוחנן, כשביקשה לנשקו - הוא סירב. לה - שהייתה מושא תאוותם של כל קציני וסגל שומרי המלך.
בחירת זמיר את השחקנים מוצלחת ביותר. יואב אמיר כ"שלומית" (סאלומה באנגלית) מצליח בוויזואליות לתעתע בכל יושבי הארמון. אך הקהל מבחין בקולו הגברי הנמוך, מה שמפחית מההפתעה. נעמה אמית משכנעת כהרודיה הקנאית והקשוחה, שמוליכה בהמשך את בעלה לצעדים שגרמו להדחתו על-ידי הרומים והגלייתו. רונן יפרח המנוסה הוא הורדוס השני, המושל,הנציב הרומי, שעל-אף שבנה ערים כסבו, את טבריה למשל, ושיקם את ציפורי החרבה, לא זכה לאהדת העם בשל יחסו ליהדות ועבירות גילוי העריות שלו. רותי אסרסאי נהדרת כחייל, הממלא בצייתנות כל פקודה - גם את רצח יוחנן המטביל, ולקראת סוף המחזה, ברגע השיא, נחשפת נשיותה דווקא בכריתת הראש של "הנביא" (עזר קלמנוביץ' המרשים במיוחד בקטעים הפיוטיים של וויילד, ששרדו את הגירסה של זמיר).
מרשימים במיוחד הם גם אבי עדווי כקצין הסורי, שיכולת משחקו מועידה אותו לתפקידים גדולים, וכן מוטי סוויסה, בתפקיד החייל הוותיק, שחקן מוכשר ורבגוני, עם עתיד. זוהר סבאג כחייל החדש, בנתונים הפיסיים המרשימים, ובכשרון הריקוד לצלילי המוזיקה העכשווית שעיצב פליקס שפושניק, מעשיר גם הוא את העלילה שמקבלת טויסט חדיש שאוסקר וויילד לא חשב עליו.
יובל זמיר אף עיצב יחד עם עוזי עמרני את התפאורה, שניחנה בפתרונות מפתיעים לסיטואציות הבלתי רגילות. את התלבושות עיצב מאור צבר, ואת התאורה אורי רובינשטיין, כשאת התנועה עיצבה עינת בצלאל.
מחזה סוחף, שלא משאיר אף אחד אדיש, וכמויות הדם המותזות בו מטלטלות גם בעלי קיבות חזקות. היסטוריה עברית עתיקה, שסופרה בפיוטיות נפלאה, וקיבלה תפנית מפתיעה בידי יובל זמיר.