אם אגיד שזה הזמן לעשות חשבון נפש אשמע שחוק, נדוש וגדוש בסיסמאות. אם אצהיר שהגיע הרגע להסתכל פנימה ולבדוק את מוקדי החולי בקרבנו, ייתכן שיאשימו אותי בעידוד המשט האירני הבא עלינו לטובה. אז אולי רק אומר שבימים בהם אנחנו מלינים עד כמה העולם כולו נגדנו (ולפעמים אנחנו גם צודקים), צריך לעצור את הסחף ולחזור ברוורס 7 עשורים אחורה.
השנה - 1947, האירוע - מכתב שנחתם על-ידי
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שעתידה לקום שנה לאחר מכן, לבין מנהיגיה של "אגודת ישראל", שזוהתה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם. כבר דיברו רבים וטובים אודות כוחן של מילים, וכשהן מעוגנות במסמך רשמי - מה רבה היא העוצמה, או הצרה, במקרה דנן.
היה זה מכתב שלמעשה היווה "זריקת הרגעה" שמא תוקם מדינת ישראל ברוח חילונית, שתערער את סמכותה של הדת בקביעת ערכי המדינה. אז, נחשב מכתב זה לסממן של קיבוץ גלויות, של איחוד פלגים, של חיים משותפים לצד דבקות באמונות סותרות, זה לצד זה. אבל לא די בכך, שכן אחד העקרונות המשמעותיים של ההסכם היה שמירה על צביון דתי של המדינה.
עד לפה הכל טוב ויפה, ממש הרמוניה למופת ומושא לקנאת האומות. עם השנים החלו לבצבץ סדקיה של ה"הרמוניה", כשטור הנדסי של מחלוקות ואי הסכמות מהותיות המשיך להתפתח ללא מנוח. מבנה הממשל בישראל, זה שבינתיים יש רק דיבורים על שינויו, הביא לכך שהמפלגות הדתיות-חרדיות שותפות לקואליציה, ימנית או שמאלנית, לא ממש משנה. ש"ס, לדוגמא, שותפה בכל הקואליציות מאז שנת הקמתה, 1984. עד לפה הפרק ההיסטורי. מצטער שהשתעממתם, הייתה לכך סיבה מוצדקת.
והנה, השבוע, הטור ההנדסי נעצר. אין לו לאן להתפתח, כי הגענו לשיא. "בג"צ עמנואל" חשף בשנית, וביתר שאת, את הקרעים בתוך החברה החרדית בפרט ובחברה הישראלית בכלל. הוא הוכיח פעם נוספת, כי אפליה על-רקע מוצא עודנה קיימת, ויתרה מכך - היא חיה ובועטת. בועטת כל כך חזק, עד שצריכים 1,000 שוטרים בכל רחוב כדי להרגיע אותה. היא צורחת לשמיים, צורחת בהפגנות שנאה ואיבה, עד שלרגע נדמה שלא מדובר באנשים שהגיעו יחד אל "הארץ המובטחת". והיא כל כך לא צודקת, אבל מי זה בכלל בג"צ שיקבע מיהו הצודק ומיהו האשם, מי המפלה ומי המופלה, מהו המותר ומהו האסור. יש רבנים. לא
אהרן ברק, ולא
אהוד ברק - אלא
עובדיה יוסף, וכל המוסיף גורע.
צריכים להיזהר מהכללות, גם זה משפט שחוק. אבל במקרה הזה, זו אמת לאמיתה, שכן אז - אנחנו לא שונים מאותם בני בליעל המתחפשים לצדיקים, המתפרעים באולמות בית המשפט, החוסמים את רחוב בר-אילן וההורסים כליל את הרמזורים (אלה שנשארו מההתפרעות הקודמת) רק בגלל שפסק הדין לא מקובל עליהם או לא עולה בקנה אחד עם ספר יונה, פרק א', פסוק ו'.
אני לא מאשים רק את הפלג האלים של היהדות החרדית. כזה הוא האדם: נותנים לו אצבע - לוקח את כל היד. ולא, לא מדובר במקרה יחיד: יש קשר לוגי מאוד מובהק, בין ההתעקשות על קברים הזויים בשטח שמציל חיי בני אדם, לבין ההגנה הקולקטיבית והאלימה על "
האם המרעיבה", לבין אי השירות בצה"ל, לבין אי היציאה לעבודה וההישענות, ההתרפקות המאוסה על תקציבי המדינה, על כספינו שלנו. ואיך לא: יש קשר הדוק לאי ההפנמה כי אנחנו חיים במדינת חוק בה לכל אחד יש את האופציה לשמור על הדת, ולא להיפך - במדינה דתית שבה יש לכל אחד יש ה"אופציה" לכבד את החוק.
פסיקת בג"צ האחרונה מוכרחה לעמוד במבחן המציאות. כל מי שלא יציית לחוק - צריך להיאסר. עברנו את התקופה ש"בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה". כמה אירוני, שהמשפט הזה, המתאר את היעדרה של השררה והאנרכיה, כל כך תקף גם היום. כמה אבסורדי, שהמשפט הזה - מקורו בספר שופטים.